69

שה ורשות של רע וטומאה -- הנה ע"י קיום מצות שביתה בשבת, נקבעה האמונה והידיעה האמיתית, שכל העולם כולו רשות אחת היא, רשות היחיד, ליחידו של עולם *5.

ומכיון שכן הרי מובן שעשיית מלאכה בשבת גורמת: א) חלישות בענין האמונה הנ"ל. ב) הגברת ההעלם וה-

טעות הנ"ל (דשתי רשויות ה" -

ענין של ,הוצאה" מרשות היחיד. נמצא, שנקודה העיקרית של כל הל"ט מלאכות היא -- הוצאה מרשות היחיד.

וזוהי הכוונה בתשובת ר"ע ,כל העולם כולו שלו": דמכיון שלגבי' ית' לא יתכן שום העלם והסתר על אמיתיות המציאות, שכל עניני העולם, גם מציאות הרע, הם רשות היחיד (וסוף סוף גם למטה תתגלה האמת -- לעתיד לבא, כדאיתא במדרש *5 +לעתיד אדם הולך ללקוט תאנה בשבת והיא צווחת ואומרת שבת היא", היינו שגם העולם עצמו ירגיש ויעיד שאין בעולם אלא אחד) -- ולכן אין שייך אצלו ית' הענין דמלאכה העיקרית -- הוצאה ובמילא גם לא הסתעפות שלה -- שאר מלאכות האסורות בשבת, כנ"ל.

ו והנה כל עניני הבריאה נחלקים לג' סוגים כלליים הנרמזים בג' סוגי הרשויות דשבת: א) סוג של עניני קדושה, שהעבודה בהם היא באופן דוע" שה טוב -- רשות היחיד (יחידו של עולם), ב) סוג של עניני רע ודברים האסורים (טורי דפרודא). שאופן הח עבודה בהם הוא בדרך סור מרע --

בשלחג

(::

רשות הרבים (היפך רשות היחיד), ג) סוג של עניני רשות, שהם ממוצע בין מצוה לאיסור, והעבודה בהם היא באחד משני אופנים הנ"ל: א) ,קדש עצמך במותר לךְ*". ב) להעלותם ולעשותם קדושה ע"י ,כל מעשיך לשם שמים" ו,בכל דרכיך דעהו":"; ודוג" מתן בהרשויות דשבת -- חצר שבו כמה דיירים או מבוי, כרמלית וכדומה, שהם רשות ממוצעת בין רה"י לרהיר. וע'י עירובי חצירות ושיתופי מבואות וכיו*ב -- נעשות רשות היחיד.

ועפ"ז מובן שעירובי תחומין ועירובי חצירות נקודת ענינם אחת היא: הגדלת רשות ותחום האיש הישראלי (רשות הקדושה), שמצד עצמה מצומד צמת היא בכמותה, וע"י (עבודת ו0)עשיית העירוב הרי היא מתגדלת ומתרחבת.

ועפי"ז יש מקום, לכאו', לקשר גם את שני הכללים בדברי ר"ש -- א) ,מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך", שתוכנו ענין התחומין, ב) .שלא התירו לך אלא משום שבות" שיסודו (של המדובר בו -- כל הל"ט מלאכות) הוא, כנ"ל, ענין ההוצאה מרשות לרשות -- בשניהם נקודה אחת משוד תפת כנ"ל..

[ובפרט כי הצד השוה שבין תחומין ושבות מתבטא גם ב(כמות ואיכות) הד חילוקי דעות בנוגע לדיניהם: בתחומין ישנן ג' שיטות * -- א) גם אלפים