47

מצוה לאחרים אין מברך שהחינו *).

אבל מכיון ד,פשיטא" שברכת +אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך (לעולם)", שמזה מוכח דפדיון הבן מצותו של האב היא - א'כ מיבעייא לן מי מברך שהחיינו, האב או הכהן, מאחר דשניהם שווים בה לכאורה: האב יברך ,דקא עביד מצוה", שאותו זיבה הקב"ה במצוה זו (הבאה מזמן לזמן *), או שהכהן יברך כיון ,דמטי הנאה לידי"י, ו,כל שמחת לבב הבאה לאדם כ" חייב לברך עלי' * גי.

[וא"ת: א'כ יברכו שניהם ,שהחיינו", אבי הבן (על הנתינה) מצד זכות המצוה והכהן (על הד קבלה) משום ,דמטי הנאה לידי? י"ל, מאחר שנקטינן דאין מברכין ,שהחיינו" על כל הנאה הבאה לו לאדם אלא רק בהנאת דבר חשוב ומיוחד (שלכן מברכין רק אם קנה בית חדש או בגד חדש וכו) :י, לכן בנדו"ד, אין על הכהן לברך ,שהחיינו* מצד הנאתו בקבלת ה' סלעים בלבד, אלא משום שהנאה זו באה לו ממצות פדיון הבן:י, והמצוה (אף שנעשית

ע'י אחר -- האב) הוא דאחשבי':: לההנאה ?3 -- ואם האב יברך שהחיינו, היינו שמברך על עצם המצוה, אין מקום להכהן לברך שהחיינו בקשר עם הטפל שבה (ד,אחשבה לההנאה'"), וא'כ אין הברכה אלא על ההנאה לבדה *3 ].

ועפ"י הסבר הנ"ל יובן ג"כ דיוק הלשון (לאחר ש,שאיל בי' מדרשא") .אמרו לי' אבי הבן מברך שתים", ולא (דיים לפשוט את הבעי' לבדה) ש,אבי הבן מברך שהחיינו": להדגיש דהטעם אחד הוא בשתיהן: שעיקר מצות פדה'ב דילי' היא (ולא שבא במקום הבן, ולכן מברך על פדה"ב גם כשיש מקום לחיוב על הב): עיקר ברכת שחחיינו דילי' היא (ולכן מברכה אף דמטי הנאה לידי כהן, בדוגמת חיוב הבן, וכנ"ל).

התשובה) : דבשאר מתנות כהונה אין עושה הכהן כלום רק כשווכה במתנות משלחן גבוה אבל בפדיון אע"פ שאין עושה מצוה . . מ"מ זכה בבן ונותנו לאב בפדיונו.

4 וגם לדעת רשיי והרא"ש הסוברים שעצם הפדי' הוא ע"י ההפרשה והנתינה לכהן היא רק כעין תנאי (ראה רי"ט אלגזי המסומן בהערה 17) הרי מ"מ שייך לומר שהמצוה אחשבי' לההנאה כי ,לא נעשית המצוה עד שיבוא הפדיון ליד כהן" (ב"י יויד סי" שה) שלכן מברך קודם שיתן הפדיון לכהן כיון דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן (ב"י שם)

לפרש האיבעי' כמו"ש בספר חוט המשולש בההדרן למס' פסחים.