46

6 לקוטי

זו (שהבן חייב לפדות א"ע אם לא פדאו אביו) ילפינן מפסוק אחר (הנאמר כפרט אחד בפרשת מתנות כהונה)', ולא מאותו הפסוק שבפרשת פדה"ב שבו נאמר דין פדיון על האב" - מזה מוכח שחיובו של הבן אין לו מקום וקשר בחיובי' דקרא שעל האב, אלא שהוא לימוד נוסף במק"א בתוד רהיי שגם הבן יכול לפדות את עצמו כשיגדל. ז.א. שעצם המצוה דפדיון הבן הוא חובת האב, ולא של הבן, אלא שלאחר שגדל הבן הרי (לא שנפקע עִי"ז משהו, ובנדו"ד -- חיובו וזכותו של האב, דמהיכא תיתי, אלא ש)נעשה הבן מחויב בכל המצות ובהן ג'יז שבאם (לא פדאו האב, ופשיטא באם) אין האב רוצה:י לפדות את הבן, הטילה התורה חיוב זה על הבן **.

2) ראה בהנסמן לעיל הערה 7.

3) ועפ""ז יש להוסיף ביאור (נוסף על המבואר במנ"ח) במה שמסיים בחינוך (הובא לעיל הערה 20) ,וכן נראה בקדושין".

ו. ועפ"ז תתיישב גם התמי' הנ"ל בסיומא דמסכת פסחים -- טעם ההקדמה ,פשיטא . . אשר קדשנו במצ" ותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך" -- כי דוקא לאחר הקדמה זו מובנת הבעייא מי מברך ברכת שהחיינו :

הדיוק הוא: כיון ד,פשיטא" (בלי כל תנאים) דעל פדיון הבן האב מברך - היינו לעולם, גם לאחר שגדל הבן (ובנוסח שהאב אומר -- ,אשר קדשנו במצותיו וצונן" *).

כלומר: אם אין האב מברך ברכה זו (כשגדל הבן) אלא הבן, והיינו מפני שהמצוה היא חובת הבן (אלא שהתורה הכניסה את האב בחיוב זה כשאי אפשר להבן) -- אז לא הי' מיבעי להו מי מברך שהחיינו (בפדיון שב" קטנותו של הבן), כי פשיטא שהכהן מברך כיון שהברכה שלו תהי' על ההנאה דמטי לידי', דאין סברא לומר שאבי הבן יברכה, מאחר שאין זו מצותו מעיקרא דדינא, אלא שהוא רק עושה מצות בנו** (וע"ד שהעושה

אע (ראה קה"ע שם), משאייכ להבבלי (קדושין שם) שנלמד מהכתוב ,וימל אברהם את יצחק בנו", י"ל שהיא מצותי' ואב (אבל ראה לעיל הערה 19). ועפ"ז י"ל שמזה הנפקי"מ כשיגדיל הבן אם ישנו עדיין החיוב על האב, ראה פיה'"מ להרמב"ם סופי"ט דמס' שבת ,דכשיגדיל הילד ויגיע לומן חיוב המצוה נפטר כל אדם ממילתו כו". וראה מנ"ח מצוה ב.