17

תנאי הוא באכילת מצה מהא דאמרינן בגמ' יי: ,השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא, מיסב אין לא מיסב לא", דמזה משמע שכשאכל מצה בלא הסיבה לא יצא י"ח מצה; ודוחק גדול לומר שכוונת הגמ' למצות הסיבה, דא'"כ מאי קמ"ל בלשון ,מיסב אין לא מיסב לא" -- הרי פשיטא דכשלא היסב לא יצא ידי חובת הסיבה.

ומפורש הדבר ברא"ש שם+ שנסתפק בשתה כוס ג' או ד' שלא בהסיבה אם יש לחייבו לחָזור ולשתות בהסיבה מכיון ש,נראה כמוסיף על הכוסות. ומיהו איכא למימר כיון ששתה שלא כתיקונו הוברר הדבר שלא ממנין הכוסות הי' ומה ששותה עתה הוא כוס של חובה". הרי כתב להדיא שכוס זה שהוא שותה שלא בהסיבה אינו ממנין הכוסות זי, וה'"ה בכזית מצה וכו יי.

לפלפולא הי' אפ"ל דכן משמע גם בירושלמי יי: ,יוצאין במצה בין שכיוון בין שלא כיוון . . מכיון שהיסב חזקי' כיוון". ז. א. שיוצאים מצות אכילת מצה גם אם בשעת האכילה

5) פסחים קח, א.

6 סימן כ.

7) ודוחק גדול לומר שזה עצמו הוא ספיקו של הרא"ש כדמוכח בט"ז (סתע"ב סק"ה) וחק יעקב (שם סקייד).

8) ואין לחלק בין ד' כוסות ומצה -- דבד' כוסות כיון שהוא מדרבנן מעכבת בה הסיבה דהם אמוו והם אמרו, משא"כ במצה שהוא מה"ת -- שהוי מקור דברי הרא"ש הוא מהמבואר בגמרא ,מיסב אין לא מיסב לא" -- בנוגע למצה, כדמוכח ברא"ש שם, ואם בנוגץ למצה אין הסיבה מעכבת מנ"ל שמעכבת בד' כוסות. וכ"כ להדיא בראב"ן כאן : ואינו יוצא ידי מצה, אלא באוכלה בהסיבה.

9 פסחים פ"י ה'"גג, וראה צ"פ על הרמב"ם הל' חו"מ פ"ו ה"ג.

\א\רא א

ממש לא כיוון לשם מצוה. והטעם הוא, דמכיון שהיסב, חזקה שכיוון בתחלה -- אלא שאח"כ בשעת האכילה הסיח דעתו ונשכחה ממנו כוונה זו" -- ונגרר הוא אחר מחשבתו הראשונה *. ואם נאמר שיוצאים מצות אכילת מצה גם בלא הסיבה, מהי הודאות שהיסב שאז ,מכיון שהיסב כו" -- הרי כמו שלא כיוון, אפשר (ואדרבא -- מסתבר) שגם לא היסב, והול"ל ,. . בין שלא כיוון אם היסב", וכיו"ב. ועכצ"ל שאין צורך לפרש בברייתא דמיירי בהיסב, שהרי בלא הסיבה פשיטא שאינו יוצא י"ח, ו,מכיון (דע"כ מיירי ) שהיסב חזקי' כיוון" ::.

אבל י"ל דא"צ לפרש .אם היסב" - דזה מובן מאמרו ,מכיון שהיסב", ובפרט שהירוש' רגיל לקצר בלשונו.

ד. אולם לכאורה יש להוכיח גם להיפך -- שהסיבה היא מצוה בפ"ע ואכילת מצה וכו' תנאי היא בהסיבה -- מהא ד,המיסב בכל הסעודה ה"ז משובח ועושה מצוה מן המובחך" *,

2) קובן העדה שם.

1) ראה שו"ע אדה"ז סתקפ"ט ס"ט.

2) ראה בצפע"נ שם: בירושלמי כאן אמר דע"כ מיירי בהיסב.

3) ולפי"ז מובן היטב הא דמבואר בירושלמי (שבהערה 11) דחיוב הסיבה הוא ב,אותו כזית שאדם יוצא בו בפסח", שהרי עפ משמעות הירושלמי כאן לא יצא י"ת מצה אם לא היסב. וראה הערה הנ"ל.

4 וברמ"א כאן : ולכתחלה יסב כל הסעודה. וראה בט"ז סק"ו. אבל בפר"ח סק"ז כ' ד,ליתא -- דליכא אלא מצוה מן המובחריי. ובשו"ע אדה"ז שם הוסיףף: ואין בידינו להצריכו להסב. אבל מ"מ המיסב כו'.

וצ'יע בלי הרמב"ם בזה (פ"ז, ה"ח): ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה כו' ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב היז משובה ואם לאו איגו צריך - דל"