249

הרי לכל לראש -- מתענין בטובת רעהו. ובפרט כשנזכור על הטעם הכרח העבודה שלמעלה מטו"ד וחשבון: אם יאחד בעשיית חשבון אפלו חשבון דקדושה הרי ידוע שמדתו של הקב"ה -- מדה כנגד מדה. ובמילא גם עמו ידקדקו אם בעל חשבון הוא בהנהגתו במעשה, ואפילו בדבור ובמחשבה כי הרהורי עבירה קשים מעבירה, ואז הרי פשוט שאין זה כדאי (עס לויענט זיך ניט) בשבילו.

ידועה השאלה שאם הכרח הוא בלימוד החסידות, א"כ מה עשו דורות הראשונים 1 ואפילו בזמננו, הנה ישנם כאלו שאינם יודעים מתורת החסידות ובכ"ז הם יראים ושלמים:

אבל המענה ע'ז ג*כ פשוט הוא: העולם מתנהג לא במקרה ח"ו אלא בהשגחה פרטית בכל פרט ופרט. וכמו שרואים אנו בסוג הבעלי חיים שישנם כמה אברים הנחוצים לבע'ח אחד שבלעדם אי אפשר לו להתקיים, אף שאינם נמצאים אצל בע"ח אחר, מפני שהוא אפשר לו בלא הם. הרי מבהמות ארץ - למדנו שגם במין המדבר כן הוא, זה שלא נודע לו עד עתה מלימוד תורת החסידות או שהי' בדורות האלו שלימוד זה דפנימיות התורה הי' שייך רק ליחידי סגולה ה"ז גופא ראי' שנמצא הוא בתנאים כאלו, ולא יבוא לידי נסיונות כאלו שמוכרחים הם גם לידיעה זו. משא"כ אלו שנודע להם ממציאות חלק תורה זה, והרי פשיטא שגם זה נכנס בפסק הרמב*ם שאפי' אות אחת, ומי יאמר חלק תורה שלם, הרי קדושתה שוה לפסוק שמע ישראל כו', והחילוק בין בע"ח ואיש הישראלי -- בהנ"ל -- הוא רק בזה, שברצות הקב"ה שתהיי טובתו שלמה, לא רצה להכריח את האדם בזה, ולכן ניתנה לו בחירה חפשית. ולא עוד אלא שברא יצה"ר המסביר לאדם כו"כ טעמים ונימוקים להסירו מן הדרך, ואם יש לו להיצה'"ר עסק עם איש ירא ד' ה"ה מלביש הטעמים ונימוקים שלו באותיות של השו"ע. ובודאי האריכות לדכוותי' אך למותר.

(ממכתב כ"ח סיון תשי"ג)

הפו ן

בנועם קבלתי מכתבם מא' טבת -- ר"פ מסדרי התועדות דחג הגאולה ייט כסלו ושלפניו ושלאחריו, ונהניתי במאד ממה שכנראה התחילו להמשיך תלמידים משאר ישיבות להתועדויות אלו. ובאופן דמוסיף והולך, שהרי זהו ענינו של כל גר להאיר, ועאכו"כ של מוסד המקים תלמיד-נר-להאיר בכוונה להדליק הגרות על פתח ביתו, שתוכנה המשכה בחוץ, ולא עוד אלא דוקא באופן דמוסיף והולך, ואם בתקופה שלפנים כשהיתה התנגדות בחוגים ידועים הי' כזה, עאכו"כ שתמורת התנגדות התחיל החיפוש והחקירה ודרישה לפנימיות התורה ועניניו, (אף שכמה מהמחפשים אינם יודעים עדיין שאותה הם מחפשים, ועיד פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שכשהגוף רעב ללחם, פנימיות הענין הוא -- מפני שהנשמה רעבח לניצוץ האלקי, למוצא פי ה' אשר בהלחם).