248

וידוע הסיפור ע"ד רבנו הזקן בעל התניא, שבתחלת פרסומו את תורתו, תורת חב"ד, במדינת רייסין וליטא, עבר דרך שקלאוו, מבצר המנגדים אז לתורה זו ועניני', ועלה על הבימה בבית הכנסת הגדול שם, ובקול נגון כדרכו בקדש, הקריא הכתוב : טעמו וראו כי טוב ה', פאַרזוכט און זעט ווי ה' איז גוט, ובהיות דבריו יוצאין מן הלב חוצב להבות אש. נכנסו ללב השומעים. וכמסופר מחסיד לחסיד דור אחר דור עד לדורינו זה, <זיינען עם נאָכגעלאָפען צענדליקער יונגע לייט", שעסקו אחרי כן בלימוד תורת החסידות, ובמשך הזמן נעשו לעמודי עדת החסידים,

החשש נוסף שלו, שע"י לימוד החסידות לא יכול להתרכז כ"כ בחקירותיו,

הנה בידו להקדיש ללימודו זה, (ובתקופה הראשונה זה יספיק) עכ"פ זמנו הפנוי מחקירות אלו.

ומה שכופל הנני זה במה פעמים, ע"ד לימוד זה ונחיצותו, מפני שמצווה כאו"א מאתנו על הנהגה האמורה, כיון שאמרו חז"ל בכגון דא עד מאה פעמים.

ויהי רצון אשר מתאים לנקודת מכתבי הכללי לראש השנה דהשתא* יראה את המניעות להאמור כמו שהן, זאת אומרת, קטנות ביותר, ואשר החלטה בתוקף הדעת בכיוון הנ"ל בכחה לבטלה כליל.

(ממכתב כ"ה תשרי תשי"ט)

. . . ומה שהתחיל במכתבו כי רצונו להיות מקושר ולא להיות חסיד, כיון שהוא מן הפרושים.

הנה בטח ידוע גם לו אשר הגר"א עצמו הי' נקרא חסיד. ופשיטא, שאין בזה כוונתי ח"ו להיות חסיד של איש פרטי או אפילו של איש כללי, אלא שהוא כפתגם בעל התניא: פעם שאלו אותו מהו ענינו של חסיד, ענה, שזהו איש המוותר על תועלת עצמו, ולא עוד אלא שאין נמנע מהיזק לעצמו, ובלבד שיביא תועלת לאחר. וכיון שהי' זה בעת תוקף המחלוקת אז, חזר השואל ושאל שאין רצונו בראי' לזה מתורת הנסתר אלא דוקא מתורת הנגלה. וענהו רבנו הזקן שזהו גמרא מפורשת (נדה יז, א) שורפן -- חסיד, אף שעי"ז מזיק לעצמו עיין שם בתוס'.

וקישור ענין זה בתורת החסידות והדרכותי', י"ל בפשטות כי הרי ע'פ שו"ע ידוע הכלל : מאי חזית דדמי דידך סומק טפי. וממילא הוא ג"כ -- להיפך דמאי חזית דדמי דחברך סומק טפי. משא"כ תורת החסידות המעמידה את ההדגש בזה שתחלת העבודה צריכה להיות למעלה מן הטעם ודעת וחשבון ורק זה יכול לשמש יסוד חזק לקיום התומ"צ כדבעי, ובאין נכנס לחשבון