236

ויהי רצון אשר כ' יראה פרי טוב בעמלו האמור, זאת אומרת, שהקריאה והעיון בספריו יפעלו על הקוראים פעולה ניכרת במוח, ומחב"ד שבמוח -- לרגש ומדות שבלב, אשר לבא פליג לכל שייפין, שכל האברים יתנהגו באופן, בסגנון חכמינו זיל הנ"ל, להיות דירה לו יתברך, לעשות רצונו וחפצו בלבב שלם, ועל ידי . . יבואו לחצוב להם בורות אשר יכילו ה,מים", הבאים ממקור מים חיים. וזכות הרבים תלוי בו.

(ממכתב ט' מרחשון ה'תשכ"ב)

בנועם נודעתי ממכתב אביו הרה"ח וכו' אשר לומד תורה הוא ויש לו חשק ללמוד ולשגשג בתורה ובטח יחזיק במעזו זה ג'כ מעוזו של הקב"ה וכדרז"ל סנהדרין (צט, ב) עַה"פ יחזק במעוזי יעשה שלום לי שהכתוב מדבר בהעוסק בתורה לשמה. וכמבואר באריכות בתניא ובתורת החסידות בכלל איך שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב'ה, ומכיון שהוא וחכמתו אחד, הרי ע"י התורה ולימוד התורה מתקיים היעוד ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד.

אבל דא עקא שבחטא עץ הדעת המשיכו אז מיתה בעולם וכמאמר הבחיי התנוק משעה שנולד מתחיל להתיבש היינו שבה בשעה שמתחיל חיי התינוק הרי מתחיל ג"כ מיתת התנוק וזהו ג"כ פי' הפסוק ביום אכלך ממנו מות תמות.

עד כאן בגשמיות.

וכיון שקוב'"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא הרי כל ענין שנמצא בעולם צריך להיות לו מקור בתורה (אשר בזה מובנת שאלת רז"ל בחולין דקל"ט ע"ב -- המן מן התורה מנין היינו שבפשיטות מובן שאי אפשר שיהי' ענין בעולם אם אין לו מקור בתורה).

ועד"ז פעל ג"כ חטא עה"ד (ואח"כ חטא העגל שכידוע הרי ישראל שעמדו על ה"ס פסקה זוהמתן והי' חרות מזה ואח"כ בחטא העגל חזרה, הנה פעלו) ענין השכחה בתורה וכמבואר במסכת ערובין (נד, א) שלולא חטא העגל לא נשתכחה תורה מישראל.

אשר ענין השכחה ברוחניות הוא ענין המיתת.

וכמו שבגשמיות הנה ענין המיתה במילואה הוא רק לאחר שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, והיו ימיו מאה ועשרים שנה, אבל מפני מה בא ענין המיתה במילואה אז, מפני שמתחיל תיכף בעת היולד התינוק וכמיש הבחיי הנ"ל.

הנה כן הוא בלימוד התורה שאיך אפשר שתהי' שכחה גמורה לאח"ז הוא מפני שבתחלת הלמוד לא הי' הלמוד כדבעי והוא ע"ד מרז*ל עירובין (נד, א) אם ערוכה בכל רמ"ח אברים הרי משתמרת ועיין תניא רפל"ז שזהו