234

. . והרי ענין הצער ופיזור הנפש הוא סתירה לכל חיי האדם, באשר הוא אדם. ובלשון חכמינו ז"ל -- אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות וכו וכן לדבר הלכה. והרי כל חיי איש הישראלי עלי אדמות -- תפלה ותורה הם. תפלה -- העלאה מלמטה למעלה, עד לקישור התדבקות והתאחדות עם הבורא; ותורה -- המשכה מעצמותו ומהותו, המשכת הקדושה והטוב למטה, ותכליתן שתהינה בציבור, כמבואר באגה"ק לאדמו"ר הזקן סי' כ"ג. וידוע פירוש הפנימי בזה מאדמו"ר הזקן: תפלה בצבור -- הוא לצבור כל הבירורים ולהעלותם בתפלה (מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר, נדפס בקובץ התמים, חוברת ב', ע' מ"). שמזה מובן ג"כ ענין צבור בהנוגע לתורה.

ועל האדם, שהוא שכלי, בודאי לעשות כל עניניו בכוונה ולתכלית חשובה, אסיפת פעולותיו -- המעשה והדבורים והמחשבות שלו וכחות נפשו -- לתכלית נעלה, ז'א העלאתם מלמטה למעלה, ואחרי כן -- להמשיך בהם אור עליון מן השמים עוד יותר מאשר בכח האדם להשיג בכח עצמו.

ובאה תורת החסידות לאחד ו לייחד תורה ותפלה -- ע"י ההוראה שהתפלה באה לאחרי התבוננות בגדולת הוי' באופן דלימוד והשגה בחב"ד שבנפש, דע את אלקי אביך, שאחרי זה התפלה היא כהמשך הכתוב -- ועבדהו בלב שלם. וכן בלימוד התורה מקדימים לזה דחילו ורחימוי אהבת ה' ויראת ז', הבאות כתוצאות מעבודת התפלה, אשר אז התורה מאחדת את האדם הלומד עִם נותן התורה, עד להדרגא שישראל ואורייתא וקובייה כולא חד. ואין לך שמחה גדולה מאשר שמחת ההתאחדות הנברא והבורא, שמחה בכפליים, שמחת הבורא ושמחת הנברא, כמבואר בתניא פ' ל"ג

(ממכתב ח' כסלו ה'תשי"ס)