394

בחתימת ימי המועדים -- ר"ה, יוהכ"פ, חה"ס, שמע"צ ושמחית -- ואיש הישראלי צריך להכנס בימי החול ונוסף על זה -- בימי החול דימי החורף. כחצי שנה בלא רגלים, הרי צריך הוא לקחת עמו ,צידה לדרך? -- כחות והמשכות אשר יתנו לו היכולת כי בקיימו הציווי ,ויעקב הלך לדרכו", יוכל ללכת לבטח דרכו, אף כי כל הדרכים בחזקת סכנה.

ולזה הוא: ביום השמיני עצרת -- אסיפת וקליטת כל ההמשכות כלליות של חדש תשרי. ובשמח"ת -- התחלת ההתגלות וההמשכה, אשר על ידי זה נקל יותר להביא לפועל טוב, במשך כל ימי השנהי את כל ההחלטות טובות דחדש תשרי.

ובפרט שמח'ת דימים אלו תביא את השמחה של מצוה בכל ימות השנה, ובמילא יסורו כל ההגבלות מניעות ועכובים ללימוד התורה וקיום המצות,

כי שמח"ת הוא מקיף היותר עליון הכולל גם את המקיפים הכללים של חדש תשרי --

אשר בזה יובן מה שמצינו שני ענינים הפכיים בשמע"צ ושמח"ת : א) מנהגן של ישראל, אשר תורה הוא, לשמוח בשמחה זו יותר משמחת בית השואבה, ויותר משמחת יו"ט סתם. ב) שמחת יו"ט היא מצות עשה מה"ת. שמחה היתרה דחה"ס ובית השואבה בכלל זה. מפורשת בכתוב. וכן גם שמחה של מצוה. משא"כ שמחת יו"ט האחרון של חג אינה נלמדת אלא מדרשה (ומובן שאין נלמד מזה השמחה היתרה) ויש אומרים אשר אינה מדאורייתא כלל.

והטעם על זה י"ל, שהיא הנותנת, להיות שמחה זו עליונה וכללית ביותר, אינה במנין המצות -- וע"ד מש"כ הרמב"ם לענין צווים הכוללים -- וגם י"א שאינה אלא מנהג, ועד משנ"ת בענין הקפות.

והשי"ת יזכנו שתגיע שמחה זו עד הכח האחרון שבנפש, ולעשות הסכם והחלטה לקבל עומ"ש בקביעות עתים לתורה בקיום המצות ובעבודה