372

וראה בשו"ת דברי נחמי' חאו"ח רסכ"א שכתב על אדה"ז שידוע ,שבשו"ע נדחק הרבה שלא לדחות כל דברי האחוענים ז"ל (בפרט המ"א) משא"כ בסוף ימיו שהוסיף חכמה העמיד ע"ד לחלוק עליהם אפילו להקל בנכל מה של"ג לי' (וכידוע שבפי' שמעו ממנו זל שחזר בו במה שנתן נאמנות להמ"א יותר מדאי) בפרט בדבר שהמציאו מד"ע כו'". ועייג'*יב שו"ת צ'צ חאו"ח סי"ח ס"ד עד"ז.

ועמ"ש בשער הכולל בתחילתו, דבאין הלכה פסוקה, הנה אף שהכריע בשו"ע בנטי' להפוסקים, הכריע בסידורו, שזהו משנה אחרונה שלו, בנטיי להמקובלים -- גם בנדו"ד אפ"ל כן ועפ'ימ שהביא בשד"ח טעם ע"פ רוחניות הענינים להקדים היה"ר לאכילה. ובפרט, שכנ"ל, גם לדעת המג"א. רק לכתחילה צריך להקדים האכילה (ול' אדה"ז בשו"ע תקפ"ג סיג צע"ק). וכדאי הטעם הנ"ל לעשות הלכתחילה כדיעבד.

ומה שנלפענ"ד טעם המובחר ופשוט, ע"פ נגלה, להקדים היהי רצון להאכילה, הוא כדי שיהי' היהיר סמוך לברכת הפרי, ותהי' הפתיחה דברכת בפה"ע שייכת גם אליו* (שמטעם זה ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך -- פסחים קד, ב

ואם ביה"ר דתפלת הדרך שבוכה היא, בכ'ז אמרו שטוב להסמיכה לאיזה ברכה כדי שגם בתחילתה תפתח בברכה (שו"ע רבנו או"ח סק"י ס"ז. ועייג'יב ס"ו ס"ז).

עאכו"כ דיה"ר זה טוב לסמכו לברכה, ובפרט לברכת התפוח מתוק המשמש סימן לבקשת היה"ר גופא, ויתוסף כחו ותקפו.

דכיון שאין בידינו להוסיף ברכות שלא נזכרו בש"ס וגאונים, עכ"פ הסמיכו היה"ר להברכה, שיהי' לו מעין תוקף ברכה. וכיון דא"א בע"א, הוי כדיעבד.

עוד סניף י"ל להקדים אמירת היה"ר ככל האפשרי -- כי הרי כל אכילת התפוח הוא לסימן טוב, ובמילא צריך זהירות יתרה דלא ליתרעי מזלי', והוא כמרז"ל בברכות (נו, ב) הרואה כו' ישכים ויאמר כו' קודם שיקדמנו כו

- ואין להקדים היה"ר גם לבוכת הפרי, כמו שאין מקדימין ברכת הסוכה לברכת המוציא (שו"ע סו"ס תרמ'"ג). --

ובנדו"ד כל שכן שאין להקדים מפני טעם נוסף -- שלא יקדים בקשת צרכיו לשבחו של מקום.