255

שיחה ו

ואתתנן

.. . הנני מעתיק פרק א' ממה שנאמר בעת ההתועדות, נשען על הסיפור שהרב המגיד הנה בתחלת בואו של אדמוה"ז למעזריטש, סידר אשר בנו ה,מלאך" ילמוד עם רבינו הזקן תורת החסידות, ואדמוה"ז ילמוד עם ה,מלאך* תורת הנגלה. וכשהתחילו בלימוד: מאימתי כו', ואדמוה"ז התחיל לפרש את המשנה, אמר המלאך אשר הוא מפרש אימתי מלשון אימה ופחד, ובקשור תחלת הש"ס עם סופו (כי בחלוקת הש"ס כאן הגה מחלקים ג"כ את הסדרי משניות, ואף שהסיום הי' בהמס' נדה, קשורים זה בזה)

דסיום המשנה הוא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שלום והתאחדות דכל בני ישראל, וכמבואר ג"כ בתניא פל"ב, ברכנו אבינו (כאשר) כולנו כאחד. ואחדות אמיתי של בנ"א בכלל ואפילו בנ"י בפרט, הנה א"א הוא כשישנה איזה פני' ותועלת באמצע, כי אז הרי אינו מתאחד עם השני, כ"א מחפש תועלת -- לעצמו. ואחדות אמיתית אי אפשרית אלא כמבואר בתניא פל"ב מפני שכולם מתאימות ואב אחד לכולנה כו' מצד שרש נפשם בה' אחד. וכמבואר בדא'"יח אשר שרש הנשמות הם למעלה אפילו מתומ"צי וכמרז"ל בב"ר בתחלתו, מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, ואפי' לתורה כמ"ש דבר אל בנ"י. וזהו התחלת הש"ס בק"ש והסיום בכלי שמחזיק ברכה הוא השלום, אשר השלום הוא ע"י שאומר ק"ש -- ה' אחד, אבל כדי שתהיי האמירה אמיתית. צריך להיות ע"י ומאימתי, קב"ע, ולא מצד השכל וטעם,

אפי' שכל וטעם דקדושה. ולדכותי? יספיק הקיצור. (ממכ' כ"ז טבת תשי"ב)

. . . ז) אם לענות אמן אחר הברכות שהתלמידים אומרים אותם דרך לימודם 1

גמרא מפורשת היא (ברכות נג, ב) ונפסק בטושו"ע באין שום פקפוק דאין עונים, ואיני מבין במה נסתפק.

ח) כשמלמדין לתלמידים בני חיובא הברכות וכיו"ב - אם מותר לבטא האזכרות בעת הלימוד, גם שלא בעת החיוב?

בגמרא וטושו"ע שם מבואר דמותר לבטא וללמד בלימוד לקטנים. מוכח מזה דמצד המלמד אין בזה איסור, והטעם מפני שהוא דרך לימוד, ואדרבה, מצוה עושה, ושננתם לבניך. וא'"כ לכאורה, ע"א כו"כ דאין איסור מצד התלמיד, כי ת"ת דעצמו עדיף, כי הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם (קדושין כט. ב. הלכות ת"ת לאדה"ז פ'א ס"ז, עיי"ש).

אבל מפורש הדבר לאיסור במה ששינה רבנו הזקז בלשונו הזהב מלשון המג"א (שו"ע או"ח סרטיו סק"ה) שהמג"א כתב ד,גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא" אינו אומר, אבל רבינו כתב שם (ס"ב) ש,אסור לגדול המתלמד" היינו שלומד הברכות (ופירוש המג"א צ'"ע דלדידי' לא הוי גדול דומיא דקטן, ואכ"מ).