160

כי היא דבר בנוסף להם, ואילו בעצם מהותם הם אנשים נפרדים.

מכך מובן, שאחדותם של ישראל, שהיא אחדות אמיתית, עד כדי כך שהיא מתבטאת ב"ואהבת לרעך כמוך" - שהאהבה ליהודי האחר היא ממש כאהבת עצמו - נובעת מכך שכל ישראל, מצד שורש* הנשמות, הם מהות אחת .

אך בכל זאת מתבטאת אמיתות האחדות של ישראל דוקא כאשר גם מצד מציאותם הפרטית, שבה הם, לכאורה, שונים זה מזה, הם דבר אחךל.

אמנם, כדי שיהודי יגיע לאחדות ולאהבת ישראל אמיתית, הוא צריך, לכאורה, "להתפשט" מ"מציאותו העצמית" ולצאת מהגדרתו הפרטית, ואפילו ממציאותו הרוחנית*, עד שכל מהותו היא היותו חלק מכלל ישראל, ודוקא אז הוא יכול לקיים באמת את המצוה "ואהבת לרעך כמוך", כי בהיותו חלק מכלל ישראל, הרי ה"זולת" ו"הוא עצמו" הם דבר אחד,

אך כיון שאצל ישראל גם "צורתם" הפרטית, ואפילו גשמיותם, מבטאת בפנימיותה את עצם הנשמה, לכן הם

תבא א

באחדות מוחלטת גם מצד מציאותם הפרטית.

ואדרבה: אילו לא היתה אחדותם של ישראל קשורה גם למציאותם הפרטית, הרי היתה זאת הוכחה לכך שאחדותם אינה בעצם מהותם, כי ה"עצם" נמצא בכל הפרטים*.

יג. אחדות ישראל דוקא לאחר הכנה של 'בי תבא"

זהו ההסבר לכך שהדין "שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה" המראה על אחדות ישראל, מופיע דוקא בענין של "וירשתה וישבת בה", אך לאחר ההכנה של "והיה כי תבא...":

"ארץ אשר הו" אלקיך נותן לך נחלה" = זהו הרצון הפשוט שלמעלה מטעם ודעת, שאינו יכול להיות מושג על ידי עבודת האדם, אלא בדרך של מתנה מלמעלה - "וי" אלקיך נותן לך"*,

[אמנם גם לגבי דרגה זו נדרשת עבודת האדם - "כי תבא" - אך העבודה אינה ליצור, לעבד את ה"ארץ", אלא רק להיכנס אליה כפי שהיא, כלומר, שהארץ נשארת בפשטותה, ואין בה מעורבות ידי אדם, ואפילו לא מציאותו של האדם הנכנס אליה. ומכך מובן,