92

וכפי שכבר הוסבר* על הפסוקי "ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות": ש"לו", לעצמותו ולמהותו, לנשמה ולענינים שלה - הוא בנה "בית", דירת קבע; "ולמקנהו", לענינים הגשמיים, שאינם אלא "קנויים" (נוספים. שהרי הנשמה כשלעצמה אינה קשורה לגשמיות), "שה סוכות" - דירת עראי, כי הענינים הגשמיים לא תפסו אצלו מקום.

ולפי זה יוצא, שהיותה של הסוכה בבחינת "מקיף" אינה מהווה גורם לכך שהסוכה "מערבת", שהרי כדי להתיר טלטול מבית לחצר אין די בכך שאנשי החצר לא יחשבו על עניניהם הגשמיים, אלא אדרבה, כיון ש"דעתו של אדם... במקום מזונותיו", הרי עליהם בכל זאת להתקיים ולהוות "מציאות", אך באופן ש"כאילו כולם דרים באותו בית"?.

כיצד משפיע גילוי דרגת ה"מקיף" של הסוכה על כך שאנשי החצר נחשבים "כאנשי בית אחת" לגבי אכילה וכדומה?

עשרים באפ ג שיחות 6

ד. יש להפוך את הסוכה לקבע

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את הפסוק "בסוכות תשבו שבעת ימים", אשר ממנו לומדים שני ענינים נוגדים:

מצד אחד לומדים מכאן, שהסוכה עצמה צריכה להיות דוקא "דירת עראי"'; ומצד שני לומדים מכך, שה"תשבו" של יהודי בסוכה צריך להיעשות באופן ש"כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע...".

ההסבר לכך ברוחניות הוא:

העולם הזה בכללותו אינו "קבע", אין הוא יותר מאשר פרוזדור?', ו"עולם לאכסדרה הוא דומה" - שלוש רוחות'',

בדומה לסוכה העשויה משלוש' דפנות. וזוהי העבודה הרוחנית של סוכות:

יהודי צריך לדעת, שעניני העולם מצד עצמם הם "עראי" בלבד, כפי שהוסבר לעיל לגבי "ולמקנהו עשה סוכות";

אך על ידי כך, שעניניו הגשמיים