18

מציינת התורה תחילה את מעלת המן עצמו, שהוא רוחני ללא צורה גשמית, ולאחר מכן נאמר "שטו... וטחנו ברחיים... והיה טעמו כטעם לשד השמן" - שמפני היותו רוחני, הרי בהגיעו לצורה גשמית הוא מכיל את כל הטעמים.

מכך. מובן מדוע מדגישה התורה בתוכחה של "תפלו על המן", את היותו "לבן", כי זוהי התשובה לטענתם:

אילו היה המן משתנה על ידי ירידתו למטה למהות של דבר גשמי, אפשר לטעון "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל": דבר גשמי - תופס מקום. וכיון שהמן "נבלע באיברים", יש מקום לחשש ש"עתיד המן הזה שיתפח במעינו". אך המן הוא "לבן", וגם בהגיעו למטה, לצורה גשמית, נשארת מהותו רוחנית, ולכן אין מקום לחשש

ש"יתפח במעינו", כי גם לאחר הגדרתו בכמות של "עשירית האיפה"? הוא נשאר במהותו

הרוחנית*, שאינה תופסת מקום, ורק נתפסת במקום '.

בני ישראל רצו לחם מן האר

בגלוי היתה טענתם של בני ישראל על המן ש"עתיד המן הזה שיתפח במעינו", אך המניע הפנימי לטענה זו הוא "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל": הם מאסו לחם מסוג זה, אשר "נבלע באיברים" ואינו משתנה בהתאם לתכונות הגוף הגשמי.

וזוהי הכוונה ב"תפלו על המן שהוא לבן": הם לא יכלו לשאת את המן, מפני שהיה "לבן", הם רצו להיות ניזונים מ"לחם מן הארץ", ולא מלחם, אשר גם בהגיעו למטה הוא רוחני - "לבן" - לחם מן השמים.

ח. המרגלים ובני גד - רצון להישאר מנותקים מגשמיות

כאמור לעיל, בסעיף ג', נבע רצונם של בני גד להישאר בעבר הירדן מחיבתם למן. אמנם, חיבתם למן היתה רק סיבה צדדית לבקשתם "אל תעבירנו את הירדן", כי חיבה זו רק היתה הגורם לכך שהיה להם מקנה רב, אשר משום כך רצו להישאר בעבר הירדן. אך כיון שכל הענינים בתורה מדוייקים לחלוטין (בקל-וחומר מכך שאפילו עניני העולם אינם מקריים ח"ו), הרי מעצם העובדה שחיבת המן הובילה לרצונם לא להיכנס לארץ ישראל, מובן שיש קשר בין הדברים.

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר את הנאמר בתורת