157
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
2 העברת כת האין-סוף לצד קליפות הטומאה
ענין זה בחטא הבועל ארמית, שבאמצעותו עובר ר"ל כח האין-סוף לצד של לעומת זה, להבדיל, קיים רק בשעת מעשה:
בכל החטאים האחרים, למרות שכח הנפש האלקית המלובש במעשה העבירה ירד לשלש הקליפות הטמאות, הוא עדיין נשאר כח של קדושה. אלא, שהכח של הנפש האלקית נבלע ב"זדונות" המעלימים עליו'5. ולכן יכול החוטא להעלות כח זה שוב אל הקדושה, על ידי חזרה בתשובה.
אף במקרה ש"בא על הערוה והוליד ממנה ממזר", שזהו "מעוות שלא יוכל לתקון":י, הרי זה רק לגבי תיקון
בלק ג
החטא - כי "עוונו גלוי ונזכר כל זמן שהממזר קיים", = וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן*, שכיון שהחיות שהגיעה לעולם הזה התלבשה בגוף בשר ודם, שנוצר על ידי העבירה, אין ביכולתו להעלות את החיות לקדושה. אך בכל זאת, כיון שגם הממזר "בכלל ישראל נחשב", לכן אף כאשר החיות מלובשת בממזר, עדיין זו חיות של קדושה.
ולכן יש לעבירות המשך גם לאחר עשיית העבירה, כי כל עוד אין היהודי חוזר בתשובה, נמצא כח הקדושה ב"זדונות". לעומת זאת, במקרה של בועל ארמית, מיד כאשר החיות עוברת לארמית, היא יוצאת מהקדושה, ולכן קיים ענין זה רק בשעת המעשה**:
לגבי כוחו הכללי של האדם המלובש במעשה החטא, כיון שגם הבועל ארמית "אף-על-פי שחטא ישראל הוא", הרי דומה הדבר לכל העבירות, שגם לאחר עשיית החטא נשאר כח הקדושה מלובש ברע. ולכן חלה לגביו חובת כרת גם לאחר מכן. אך לגבי
הערות
- 1. אחריו" (וכ"ה באוה"ח כאן). וגם זה הוא מדה כנגד מדה: כמו שבועל ארמית פעל שנוי בהטבע - שבנו הנולד מן הכותית הוא נכרי, כן גם השכר שניתן לפנחס הוא באופן כזה, שגם זרעו הם כהנים - לפי שנשתנה טבעו ונעשה כהן גמור.
- 1. וראה ד"ה נ"ח עת"ר קרוב לסופו, שאפילו ניצוץ הטוב שבנוגה היורד בגקה"ט אינו נהפך לרע [ודלא כניצוצות הקדושה שבגקה"ט עצמם, שנקראים בשם "רע" בהשאלה (ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 22 הערה 20)], ומכ"ש שהכחות דנפש האלקית אינם נהפכים לרע. עיי"ש.
- 2. יבמות כב, ב. ולכאורה כן הוא גם בבועל ארמית וילדה. וראה בפנים דברי אדה"ז (אבל י"ל דשאני, דכיון דאינו בנו אין הגוף שייך לו שיזכיר עונו, וע"ד מש"כ בפנים). וראה מבוא לקונטרס פוקח עורים אות נ' דמשמע קצת דמזכיר. וצריך חיפוש בס'.
- 4. כזמם לעשות") היו פוסלים לדידי' ולא לזרעי" (מכות ב א
- 3. רש"י שם ד"ה השתא מיהת.
- 4. תניא ספ"ז. ואולי אפ"ל הכוונה בזה דכיון שירדה לעוה"ז ונתלבשה בגוף כו' - ה"ז "בשעת מעשה".
- 54. בצפע"נ עה"ת - להרגצובי - פ' פנחס (ע' רסב), שבא על נכרית הוא דבר נמשך כי "מאביד נפשות מישראל ע"י דאזיל זרעם בתרה", ומזה משמע לכאורה דס"ל להרגצובי, שגם בענין מה שאין בנו מתייחס אחריו הוא דבר נמשך. ולהעיר מפרש"י (בראשית ד, י. והוא מסנה' לז, א): דמו ודם זרעיותיו (אף שאינו דומה לגמרי לנדו"ד דנכרי).
מצוטט ב־1 עמודים
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשל"א לקו"ש ח"ח ע' 157
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.