68

שתי שאלות אלו מיישב רש"י בפירושו "נקוד עליו..." ובדבריו "מצה וחמץ עמו בבית...".

וכיון שהשאלה הראשונה (מדוע אין הפסוק מציין את הדוגמא של מי שהיה מחוץ לעזרה כאשר לא היה "בדרך רחוקה") נובעת מפסוק זה עצמו: מדוע כתוב בפסוק דוקא "בדרך רחוקה", ואילו השאלה על הדוגמא "חמצו קיים" מתעוררת מפרשה אחרת - לכן כותב רש"י בתחילה "נקוד עליו...", ורק לאחר מכן "פסח שני מצה וחמץ עמו בבית... " - לפי סדר השאלות:

בפירושו "נקוד עליו... אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה" מבאר רש"י מדוע אין התורה מזכירה דוגמאות אחרות לגבי "חוץ לעזרה", כי לפי פירוש זה, אכן המשמעות של "בדרך רחוקה" אינה מרחק במקום, אלא כל אופן של "היה חוץ לאסקופת העזרה", ואף מי שלא נכנס לעזרה במזיד, כדלעיל בסעיף ג'. ובמלים "מצה וחמץ עמו בבית..." מוסבר מדוע אין מובאת בפסוק הדוגמא של "חמצו קיים", כפי שיוסבר להלן.

ט. ביטול הגורם או ש'נו? הדין בפשוטו של מקרא, הפרשה "וידבר... איש איש כי יהיה טמא לנפש... " מהווה תשובה לשאלתם של "אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם -

מקרא. וגם ע"ד ההלכה - אפ"ל מציאות שאא"פ לו לבטל.

בהעלותך א

למה נגרע...". התשובה לכך היא "איש איש כי יהיה טמא לנפש... ועשה פסח לה'", שתקנתם היא הקרבת פסח שני.

וכאשר הורה הקדוש-ברוך-הוא את ההלכה של "איש איש כי יהיה טמא לנפש", הוא הוסיף "או בדרך רחוקה" - למרות שלא שאלו על כך', כי גם מקרה זה דומה למקרה של "טמא לנפש": בשני המקרים מתבטלת לפני זמן הקרבת פסח שני הסיבה המונעת את הקרבת פסח ראשון.

ולכן אין מקום להוסיף בפרשה זו את המקרה של "חמצו קיים", כי במקרה זה אין צריכה להשתנות ולהתבטל בעת פסח שני הסיבה והמציאות, שהרי "פסח שני מצה וחמץ עמו בבית". גם עתה יש חמץ בביתו, אלא שהדין השתנה: בזמן הקרבת פסח ראשון מנע החמץ את ההקרבה, ואילו בפסח שני אין הדבר מעכב.

י. ההלכות זהות, אך פסת שני אינו יום טוב

אך כאשר רש"י אומר "פסח שני - מצה וחמץ עמו בבית", מתעוררת מיד השאלה, מהו המקור לכך? ואדרבה, במבט ראשון יש לכך סתירה בפשטות הפסוקים: מספר פסוקים מאוחר יותר? נאמר "ככל חקת הפסח יעשו אותו". כלומר, פסח שני זהה בהלכותיו לפסח