5

בין רגע קצר לבין תקופת זמן ארוכה. התנתקות מהקדוש-ברוך-הוא, ח"ו, אפילו לרגע אחד, מופרכת אצלו בדיוק כמו לתקופה ארוכה.

לכך מתכוון רש"י בביטוי "מונה אותם כל שעה": גילוי נקודה היהדות במנין משפיע ושומר על היהודי "כל שעה", אפילו לזמן קצר, ואף שביכולתו לתקן את העבר - אך כיון שבזמן המועט, עד אשר יתקן, הוא נפרד מאלקות ח"ו - הרי הוא מבטל את כל החישובים, ומוסר את נפשו, כי את נקודת היהודי הוא "מונה כל שעה".

ה שלושה אופנים של "מנץ" וגילוי נקודת היהדות

לפי כל האמור לעיל יובן ההבדל בין שלושת סוגי ה"מנינים" המוזכרים בדברי רש"י: כשיצאו ממצרים, כשנפלו בעגל וכו' (לפני הקמת המשכן), ובאחד באייר לאחר הקמת המשכן:

בגילוי נקודת היהדות ובהשפעתה על ישראל יש, באופן כללי, שלושה אופנים:

א) שגם לאחר שמתגלית אצלו נקודת היהדות - עד כדי כך שהיא מעוררת אצלו נכונות למסירות נפש בפועל ממש, בכל זאת נשארים עדיין

תשובה עוקרתו; מצד "ושליט ומושל עליו" אפשר שענין דלפי שעה יהפך להיות נוגע יותר מענין דזמן ארוך.

כוחותיו הפנימיים, השכל וכדומה, כפי שהיו.

לדוגמא, כמוסבר בספר התניא*, שגם קל שבקלים מוסר נפשו על קידוש ה', ובכל זאת הוא נקרא "קל שבקלים" גם כאשר הוא מוכן למסור נפשו ממש, כי? על עבירות אחרות הוא עלול לעבור.

ב) שנקודת היהדות משפיעה על כוחותיו הפנימיים: תפיסתו השכלית וכדומה הם בהתאם לנקודת היהדות. אך בכל זאת ניכר, שתפיסתו זו במוח וכו' אינה נובעת מהשכל עצמו<, אלא מכוח אחר שהשפיע על הבנתו.

ג\ שנקודת היהדות חודרת ומשפיעה על כל מהותו והיא כל מציאותו. כך, שהשכל כשלעצמו מבין בהתאם לנקודת היהדות.

זהו ההבדל בין שלושת ה"מנינים" שהוזכרו לעיל:

ביציאת מצרים האירה אצל ישראל אמונה פשוטה, אשר עוררה אצלם את "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"**, אך לא היה לכך קשר עם כוחותיהם הפנימיים?.