270

הוא רק יו"ט שני של גליות שמדברי סופרים) שענינו הוא: -- קריעת יל סוף ואמירת השירה.

ז א. שהגמר והתוקף דיצי"מ היתה בעת קרי"ס, וכמובן גם בפשטות י, שעד שביעי של פסח, אף שישראל יצאו כבר ממצרים, היתה עדיין אימת מצרים עליהם (שחרי ,איקטורין שלח עמהם"*). ורק בשביעי של פסח, כאשר ,וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" *, אז יצאו ישראל ממצרים לגמרי, לא רק מהמקום דארץ מצרים, אלא גם מאימת מצרים.

ב. והנה מענינים העיקריים שבסיפור ביצי"מ שבתחילת ימי הפסח' -- שהסיפור יהי' (לא רק באופן של ,כאילו הוא יצא היום ממצרים", כ"א) באופן שהוא עצמו ממש יוצא ממצרים ביום זה ממש,

ומכיון שכל הענינים שביציאת מצרים, ועאכו"כ -- ענינים העיקריים שבו

[והרי ענין הנ"ל הוא נקודה עיקרית ביצי"מ. כי (נוסף לזה שכל ענין באם הוא רק מזכיר אותו ומספרו כמאורע שהי' בעבר, אין זה חודר לתוכו בכל פרטיו -- והרי הענינים דתורה ומצות צריכים לחדור להאדם בכל מציאותו ', הרי) הענין ד,יציאת מצרים" הוא היציאה מכל המצרים וההגבלות. ובכללם -- הגבלות הזמן. ובמילא, כאשר הענין דיצי"מ אצלו הוא רק מאורע שת" בעבר, הרי לא יצא מ,מצרים" (הגבלות הזמן) שלו]

מתבטאים -- ובתוקף -- בשביעי של פסח (כנ"ל סעיף א'), הרי מובן מזה, שגם הענין דקרי"ס ואמירת השירה צריך להיות באופן זה (ובמכש"כ

3) בשביעי ואחרון של פסח -- שני ענינים : א) נקודה המשותפת שבשניהם (שלכן נקראים שניהם בשם הכולל ,ימים האחרונים דפסח") -- ומצד נקודה זו, התפלות והקידוש וכו' הם בשניהם בשוה. ב) עגינו המיוחד של כל יום (במה שהוא נבדל מחבירו) -- וענין וה מתבטא בקרה"ת וההפטרה, שבהם כל יום שונה מחבירו (ובכמה דינים).

ומכיון שהקריאה דשש"פ הוא ענין (קריעת ים סוף ו)השירה * -- הרי מובן שענין זה הוא הנקודה העיקרית של שש"פ.

6 וראה בארוכה לקו"ש ח"ג ע' 878.

5) רש"י בשלח יי ה. שמזה מוכח, שגם בג' ימים הראשונים, לא גשתחררו מ(אימת) מצרים לגמרי. -- ומכ"ש, לאחרי שהמצרים רדפו אחריהם, אשר ,ויראו מאד" (בשלח יד, י), ועד שמצד זה, היו כאלו שרצו ,לשוב למצרים" (מכילתא שם יך, יג),

66 בשלח שם, ל. -- וראה פרש"י שם.

7 כמשנ"ת בשיתות הקודמות -- ראה לעיל ע' 260 סעיף ב'.

6) ראה שם סעיף ג