262

צריך איבערלעבן הענין דיצי"מ (לא כמו שאדם מזכיר ענין שתיי בעבר, ורק) באופן שהוא עצמו ממש יוצא ממצרים היום ממש.

ד הטעם מה שהפיסקא ,הא לחמא עניא" קבעו בתחילת הענין ד,מגידיי הוא'י לפי שפיסקא זו [וההדגשה ,הא" (ולא ,כהא")] מורה את הדרך והאופן של אמירת כל ההגדה, שצריכה להיות באופן שבו ביום ממש הוא עצמו יוצא ממצרים ממש.

אך עדיין אינו מובן: א) לפי ביאור הנ"ל, הרי ההוראה שבפיסקא זו היא שהענין דיצי"מ (שבכל דור וכל יום) היא באופן דהא" (ולא כהא), ולמה מקשרים הוראה זו ד,הא" (שבנוגע ליצי"מ) עם ,לחמא עניא" דוקא 1 ב) מהו הקשר והשייכות של הוראה זו עם מ"ש לאח"ז ,כל דכפין כו *?

ה. והביאור בזה: כל זמן שהאדם מרגיש מציאות שלו, בהמצרים וההגבלות שלו (גם כשהוא מתבונן ש,אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"), אי אפשר שירגיש את הענין דיצי"מ באופן של ,הא" ממש (בלי כ"ף הדמיון) -- מכיון שכבר עברו אלפים בשנים מעת המאורע דיצי"מ (בפעם הראשונה), ובכדי שהאדם ירגיש את הענין דיצי"מ באופן של ,הא" ממש (ולא רק ,כאילו יצא כו' ?) -- צריך לצאת מכל המיצרים וההגבלות שלו.

ואותו הדבר הוא בנוגע לההכרזה ,כל דכפין ייתי וייכול": מכיון שב,כל דכפין" נכלל גם ,כפין" כזה שמנגד אליו בתכלית (ובדוגמת קמצא ובר קמצא) היינו שמנגד לכל מציאותו -- הנה בכדי לקיים הכרזה זו לאמיתתה [היינו שלא רק שבפועל יתן מלחמו ל,כל דכפין", גם להמנגד אליו בתכלית, אלא שיהי' זה באופן דטוב עין כי בהפכו נא' אל תלחם גו' והמקבל עובר בלאו"י, בהרגש וכו'] צריך לצאת מכל מציאותו.

3 ועפ"ז מובן מה שמקשרים ההוראה של ,הא" (ממש) שבנוגע ליצי"מ עִם ,לחמא עניא? -- כי ענין המאפשר את זה אשר יצי"מ יהי' אצלו באופן של ,הא" הוא הענין ד,לחמא עניא":

כאשר האדם מרגיש בעצמו שהוא עני, היינו שהוא בתכלית הביטול, והרגש זה אצלו היא באופן של ,לחמא", שהמזון שלו המקיים את מציאותו

6 כמו שדובר בארוכה בהתועדות הקודמת (ראה לעיל סע" ב). 1 סוטה <ח, ב.