254

והנה פשוט הדבר אשר כדי להחיות אחרים צ'ל בעצמו חי. וכאן מוצא היצר מקום לפיתוייו בטענה מי אתה ומה כחך להחיות נפשות. והלואי שתפקיע את עצמך.

אין איש החיל עושה את הקנה רובה וגם אין זה ביכלתו. אינו משיג בשכלו איך יורה הקנה רובה בפרט וטכסיסי המלחמה בכלל, אבל מוסר הוא את נפשו ורצונו למפקד המלחמה ועושה את זה בשמחה ואז הוא דוקא המנצח.

ובמוחש רואין שהיסוד לכל זה היא האמונה שמאמין בראש כל מפקדי המלחמה הוא המלך והנשיא, במלחמה הרוחנית היינו הנשיא מנהיג הדור. ובדורנו בפרט -- הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, שהורה והעמיד את כל אחד ואחת מאתנו במקום מיוחד בשדה המלחמה נגד צד הלעומת זה.

והנה האמונה צריכה גם היא התחזקות בכלל מזמן לזמן. והתעוררות מיוחדת שלא תשאר בבחי' מקיף כי אם תמשול בכל הכחות ובמחשבה דיבור ומעשה בפועל בחיים היום יומיים.

וזה בא בדרך אתדל"ע בחהמ"צ בכלל, וע"י אכילת מצה, הנקראת מיכלא דמהימנותא (ראה שיחה אות ב) בפרט. כמבואר בכ"מ בדא'ח בארוכה. ומהם בהמשך וככה תרל"ז ס"פ סמ"ך שכתב, שבמצה הגשמיית שורה בחי' מהות האלקות ומזה ניזון וחי גם החיות הגשמי. ולכן חיי האדם אפילו הגשמיים מרומם אז ברום המעלות, ומוסיף חידוש אשר כל זה הוא לא רק בליל א' דפסח, אלא כל ימי חה"פ.

והוי' יחננו באמונה השלימה, ויקויים היעוד כימי צאתך מארמ"צ, שבזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים. אראנו נפלאות בעגלא דידן.

בברכת חג הפסח כשר ושמח

ו ב"ה. א' גיסן תשט"ו . . . תרומתו נדבת לבו, כיון שבאה בהימים שלפני הפסח הרי נמסרה לענינא דיומא -- קמחא דפסחא מעות חטים.

והנה ידוע פתגם הבעש"ט, ששמענוהו כ"פ מכ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר מכל דבר יש ללמוד הוראה בעבודת האדם לקונו שזהו תכלית בריאתו, וכמרזיל סוף קדושין, אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני.