147

שיחה א

א. "להזה'ר גדולים על הקטנים"

בתחילת הפרשה, כשמדובר על האיסור של הכהנים להיטמא, נאמר "אמור אל הכהנים... ואמרת אליהם". על כך נאמר בגמרא', ורש"י מביא זאת בפירושו על התורה: "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים", שהאמירה השניה היא שהגדולים? לא יטמאו כהנים קטנים'.

דין זה, שאסור לתת בידים דבר איסור לקטנים, מופיע בתורה+ לגבי שני איסורים נוספים: לגבי אכילת שרצים ולגבי אכילת דם, ובשלושה איסורים אלו - שרצים, דם וטומאת כהנים - לומדים שבכל האיסורים מוזהרים הגדולים לגבי הקטנים.

מדוע צריך דין זה להופיע בכל

שלשת האיסורים הללו? על כך נאמר בגמרא*, שמענין השרצים בלבד אין להסיק לגבי איסורים אחרים, כי "איסורן במשהו" - איסורם חמור מאיסורים אחרים, כי אין לו שיעור ואף "משהו שרץ" הוא איסור מוחלט. מענין הדם בלבד אין להסיק לגבי איסורים אחרים, כי זהו איסור כרת. משני ענינים אלו יחדיו - שרצים ודם - עדיין אין להסיק לגבי אחרים, כי "איסורן שווה בכל" - הם אסורים לכל ישראל בשווה. מטומאת כהנים בלבד אי אפשר ללמוד זאת, כי הכהנים - "ריבה בהם מצוות יתרות", יותר מכל ישראל. ורק מצירוף כל שלושת הענינים הללו לומדים, על ידי "צד השווה", שבכל האיסורים מוזהרים הגדולים על הקטנים.

יש להבין: בין האיסורים שבהם מוזהרים כל ישראל ("שווה בכל") יש גם איסורים שאין בהם חומרה מיוחדת, ולמשל: אכילת נבילה, אשר אין בה כרת וכן אין בה איסור ב"משהו" (אלא ב"כזית", כמאכלים אסורים אחרים). מדוע אפוא בחרה התורה להורות לגבי אזהרת הגדולים על הקטנים דוקא בענין השרצים והדם, אשר בהם יש חומרה מיוחדת - דבר המחייב לכתוב דין זה שלוש פעמים: פעם אחת לגבי