142

וככל שרצונו בפעולה זו והיותו "מזיד" בה גדולים יותר - כך הוא נמצא בה יותר, הפעולה חודרת לפנימיותו.

מכך מובן, שכאשר החטא של "אוב או ידעוני", שחייבים עליו סקילה, בוצע באופן של "יהיה בהם", הכוונה היא שהיא בוצעה בזדון גדול ביותר. לכן מסביר רש"י, שהכוונה היא "בהתראה", כי זהו ה"מזיד" באמת - "בהם": כאשר אדם חוטא למרות שהתרו בו, הרי זה זדון גדול יותר, כפי שמובן בפשטות.

זי כרת על אוב וידעוני - דוקא במזיד

דין זה, הנלמד מפסוקנו, שחובת מיתה חלה דוקא בהתראה - ניתן לפרשו בשתי דרכים: א) שהתראה קובעת ויוצרת מצב של זדון*'. כלומר, כאשר חוטאים מתוך ידיעה, אך בלא התראה, הרי אז למרות שאין זה שוגג, בכל זאת אין נחשב הדבר למזיד - ביד רמה"י, על פי התורה. ב) שאף ללא

התראה נחשב המעשה לזדון. אך בכל זאת אין חלה חובת מיתה בלי התראה, כי כדי להתחייב במיתה דרוש זדון גדול יותר, הנעשה לאחר התראה.

ההשלכה הנובעת מהבדל זה למעשה היא: לפי האופן השני סביר לומר, שההבדל בין חיוב כרת לחיוב מיתה הוא רק בכך שכרת אינו צריך התראה. אך גם בכרת נעשה החטא בזדון, שהרי אין לומר, שיענישו אדם בכרת על חטא שנעשה בשוגג.

ואילו לפי האופן הראשון, שההתראה קובעת את ה"מזיד", יוצא, שחובת כרת יכולה לחול גם על שוגג, כיון שהיא חלה גם בלי התראה. כי גם בפעולה בשוגג האדם אשם, והוכחה לכך. היא: הוא חייב להביא. קרבן (חטאת ואשם), הוא חייב בכפרה5 ובסליחה, ונאמר על כך "ונשא עונו... "5'.

לפי זה מתעוררת השאלה: מנין מסיק רש"י שחובת כרת חלה דוקא במזיד?

את זאת מבהיר רש"י בהוסיפו "ושגגתם חטאת": כיון שעל חטא אוב וידעוני בשוגג חלה חובת חטאת, כפי שכבר אמר רש"י בפרשה קודמת", שעל עבירה בשוגג של איסור כרת