127

עבודה רוחנית מסויימת, הוא צריך לעשות זאת בפנימיות. לכן מובן, שגם את העבודה של "ואל יבא בכל עת אל הקדש" אין הוא צריך לבצע רק כדי לצאת ידי חובה, אלא עליו לרצות באמת, בפנימיות נפשו, לממש את התכלית של עשיית דירה לה' יתברך בתחתונים.

לכן, אילו היו דורשים מהיהודי לעבוד על עצמו, כך שלא יהיה אצלו צמאון לבוא אל הקודש, לא היה קשה: יהודי בטל לקדוש-ברוך-הוא, ואם הקדוש-ברוך-הוא מצווה עליו "אל יבא" - אין הוא משתוקק להיכנס אל הקודש.

אך כאשר מורים לו, שהצמאון יהיה קיים אצלו, ובאופן אמיתי?, ולמרות זאת "אל יבא", וגם את הציווי "אל יבא" הוא יקיים בפנימיות - כיצד הוא יכול להגיע לידי כך ששני רצונות אלו, להיכנס אל הקודש ולא להיכנס אל הקודש - יתקיימו אצלו באמת?

אחרי א

- על כך אומרת התורה "וידבר ה' אל משה... דבר אל אהרן אחיך...": כדי שאצל יהודי, שכל אחד מהם מצווה "הוי מתלמידיו של אהרן"5, יתקיימו שני כיוונים אלו - "רצוא" ו"שוב" - ושניהם בפנימיות - עליו להישמע לדיבור של משה:

אכן, כאשר הוא קיים במציאותו שלו, בלתי אפשרי שיהיו בו רצונות מנוגדים באמת. אך כאשר* הוא מתמסר למשה רבינו, ואתפשטותיה שבכל דרא ודרא5, אין לו רצון עצמי כלל, וכל רצונו הוא הרצון העליון,

ולפיכך, כיון שהקדוש-ברוך-הוא חפץ שיהיו בו שני כיוונים אלו, והרי אצל הקדוש-ברוך-הוא כיוונים נוגדים אינם סותרים, כי הוא "נושא הפכים", מתאפשר, שגם אצל היהודי יהיה הרצון לשני כיוונים בפנימיות נפשו, והוא אינו נרתע מכך ששני הכיוונים מנוגדים, כי כל רצונו הוא הרצון העליון.

2-ל 5)