93

שכביסה וטבילה הן שתי פעולות שונות, אין מתאים, לכאורה, להתבטא על כך במילה "שנית", רק מפני שהפעולות מכונות באותו מונח - כיבוס. וכיון שבפסוק נאמר "וכבס שנית", יש לבאר, לפי הפשט, שגם בפעם השניה הכוונה היא לליבון. מדוע, אפוא, מפרש רש"י "וכובס - לשון טבילה"?

השאלה קשה יותר: מעצם העובדה שרש"י נזקק להוכחה מהתרגום לפירושו את "וכבס" מלשון טבילה, מובן שרש"י עצמו אינו מקבל פירוש זה בפשטות, ולפי הפשט צריך היה להסביר את המילה "וכבס" בפסוקנו במשמעות של ליבון,

(ומובן שאין לומר, שרש"י זקוק להוכחה מן התרגום רק כדי להוכיח שלמילה כיבוס יש גם משמעות של טבילה, שהרי אם כך, היה רש"י צריך לפרש זאת, ולהביא את ההוכחה מן התרגום "ויצטבע" בפעם הראשונה שבה המילה כיבוס מופיעה במשמעות של טבילה),

ואם כך, מדוע אכן סובר רש"י שמשמעות המילה "וכבס" כאן היא טבילה? והרי רש"י אינו חייב לפרש כתרגום!

ב) רש"י מצטט את המלים "וכבס שנית". ולכאורה, רש"י מפרש רק את המילה "וכבס", ומדוע הוא מצטט גם את המילה "שנית", שאותה אין הוא מפרש?

תזריע ג

ד = "שנית" - ההכרת לפירוש רש"

במבט ראשון ניתן ליישב את שתי השאלות זו על ידי זו: כיון שנאמר "וכבס שנית", הרי מובן, שהבגד כבר כובס, והוא נקי. אם כך, מהי מטרת כיבוסו, כאשר לפי הפשט נדרש כיבוס כאשר יש כתם וכדומה, ואילו טבילה היא ענין של טהרה, כפי שכבר ידוע מפסוקים רבים לפני כן? לפיכך מבאר רש"י שהמשמעות של "וכבס שנית" היא טבילה, ולא כביסה*.

(אבן-עזרא מפרש כאן "וכבס" במשמעות של כביסה. ולגבי הקושי על מטרת כיבוס הבגד בשנית, לאחר שכבר כובס והוא נקי, הוא מציין: "מצוה לכבסו פעמיים". כלומר, זוהי "מצוה", שאין ידוע טעמה. אך רש"י אינו מקבל בדרך הפשט שזוהי גזירת הכתוב, ולכן הוא מפרש את המילה "וכבס" במשמעות של טבילה).

לפיכך מצטט רש"י גם את המילה "שנית" למרות שאין הוא מפרשה, כי מילה זו מחייבת את פירושו על "וכבס".