80

שיחה ב

תזריע ג

א. "תשב - לשון עכבה"

מן הפסוק "ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע... עד מלאת ימי טהרה"' מצטט רש"י את המילה "תשב", ומפרש: "אין תשב? (או "אין לשון ישיבה":) אלא לשון עכבה, וכמו ותשבו בקדש', וישב באלוני ממרא"*.

מבאר רמב"ן", שלפי פירוש רש"י "תשב - לשון עכבה", אמורים הדברים לגבי "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא", והמשמעות של "תשב לשון עכבה" היא, שעליה להימנע מנגיעה בקודש ומביאת המקדש במשך שלושים ושלושה הימים, למרות שהם "ימי טוהר" לגבי בעלה.

לפי זה יש לבאר, שרש"י מביא כהוכחה ל"תשבו לשון עכבה" את הפסוקים "ותשבו בקדש" ו"וישב באלוני ממרא" - כי לפי פירוש רש"י משמעות המושג "ישיבה"* שם אינה מלשון "התיישבות", השתקעות,

- כמשמעותו ברוב המקומות, שהרי אז לא היתה מכך הוכחה לפירוש "ישיבה לשון עכבה". ולהיפך: "התיישבות" ו"עכבה" הם ביטויים מנוגדים זה לזה: כאשר אדם מתיישב במקום מסויים כתושב, הרי הוא נמצא שם בקביעות, באופן של התיישבות. ואילו כאשר אדם נמצא במקום מפני גורם המעכבו?, הרי הוא נמצא שם באופן הפוך מהתיישבות ומקביעות: הוא היה צריך להימצא במקום אחר, אך נשאר במקום זה מפני עיכוב כלשהו -

אלא מלשון עכבה:

כאשר יצאו ישראל ממצרים, היתה מטרת. יציאתם כדי להגיע אל ארץ טובה ורחבה*, אל ארץ נושבת3. והישארותם במדבר, ובכלל זה בקדש - "ותשבו בקדש", לא היתה בקביעות ובהתיישבות, אלא להיפך?': הם נשארו רק מפני שסיבות שונות עיכבו אותם מלהגיע אל ארץ ישראל, והם הוכרחו להישאר בקדש.