46

5 לקוטי . מעלת הכהנים והכפרה המוחלטת

לפי כל האמור לעיל יובן הקשר שבין תוכן ההפניה "ועיין מה שכתוב בביאור על פסוק יביאו לבוש מלכות", על הגילוי הנובע מהצמצום, לבין הענין של "זה קרבן אהרן ובניו", המוסבר במאמר דיבור המתחיל "ואכלתם אכול". וכן הקשר שבין ההפניה ל"סוף דיבור המתחיל חייב אינש לבסומי בפוריא", שבו מדובר על ההעלם שממנו נובע הגילוי, לבין הענין של "שבעת ימי המילואים", שמופיע בהמשך למאמר דיבור המתחיל "והיה אור הלבנה כאור החמה":

הוסבר לפני כן, בסעיף א', שמעלת הכהנים, שבגינה הם זכו לכהונה, ושבקשר אליה הוקרב במיוחד "זה קרבן אהרן ובניו", היא, שהם לא השתתפו בחטא העגל, ולהיפך, הם הענישו את המשתתפים וכו'.

מכך מובן, שמעלתם זו ש"כל השבט כשר" נבעה דוקא מכך ששאר השבטים היו שונים בפרט זה. שבלי להתחשב בכך שיהודים אחרים נכשלו בחטא, נשמרו ממנו הכהנים, ואדרבה: התעוררה אצלם תנועה הפכית של קנאת ה עד ש"הרגו איש את אחיו..."*, ועל ידי כך זכו "להיות כהנים למקום"".

כלומר, הגילוי מנשמתם היה כה עצום, שהוא בקע והחדיר אור אפילו בתקופה של חושך כה כפול ומכופל, כאשר רוב שבטי ישראל לא עמדו בנסיון של חטא העגל9י.

אך בכל זאת, גילוי אור זה הוא עדיין בהגבלה. ולכן אין בו די כדי לכפר על חטא העגל, ואדרבה: היה צורך ב"הרגו...". יוצא מכך, שהדבר דומה לאופן הראשון של גילוי האור, שהוסבר לעיל, שבכוחו לבקוע את חושך הצמצום, אך לא להפוך את הצמצום עצמו לאור.

לעומת זאת, על ידי הקרבנות של שבעת ימי המילואים, התכפר חטא העגל לגמריל*,

כיון שהם הגיעו לאחר תשובה מאהבה, שבה הדונות נעשו לו כזכיות *. כמפורש בפירוש רש"י?ל, שהעגל של יום השמיני למילואים - שיא השלימות של ימי המילואים - מכפר על מעשה העגל שעשה,