37

בלבם"*, הרי כאשר אדם מעורר בלבו, בכוחות נפשו, זריזות זו - העדר ההגבלות, הצמצומים והמחיצות שבין השכל (הכוח העליון יותר) לבין המעשה (הכוח התחתון יותר) - הרי הוא "ממשיך" על ידי כך לתוך ה"עולם" את העדר ההגבלה - "מיד ולדורות", שמוסרות המגבלות של עבר הווה ועתיד מבחינת הזמן, ואין הבדל בין "מיד" ו"לדורות".

יא. ב'חסרון כיס" נדרש 'בכל מאדך''

זהו ההסבר להוספה של רבי שמעון (ב"תורת כהנים", לפי גירסת רש"י): "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס", שבמצות הצדקה הכרוכה ב"חסרון כיס" דרוש יותר זירוז:

אמנם, הזירוז נובע מהקו האמצעי, כדלעיל, אשר חודר לפנימיות הנשמה, אך למרות זאת, כדי לקיים את מצות הצדקה כראוי - נדרש זירוז ביותר. כלומר, ענין פנימי בקו האמצעי עצמו, אשר חודר עוד יותר אל פנימיות הנשמה.

כידוע", שצדקה נעשית "בכל מאדך", ולכך שתי משמעויות: ממון, ו"מאד" (בלי גבול): העבודה "בכל

לבבך ובכל נפשך" היא מוגבלת לעומת הדרגה של "בכל מאדך". ובצדקה, "במקום שיש בו חסרון כיס", זקוקים ל"בכל מאדך".

יב. צדקה - מס:רת נפשו החיונית

הדברים יובנו יותר, לפי המבואר בתניא* על מעלת מצות הצדקה לעומת כל שאר המצוות, ואפילו המצוות שבקו האמצעי, שהיא שקולה כנגד כל המצוות*, ונקראת** "מצוה סתם", כי היא עיקר כל המצוות, ויותר מכך: היא "עולה על כולנה"*, כי היא "נוגעת" לכללות נפשו הבהמית, שהרי "במעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית", ולכן, כאשר הוא נותן ממון זה לקדוש-ברוך-הוא, הרי הוא "נותן חיי נפשו לה'".

במצות הצדקה יש מעלה נוספת לעומת המצוות האחרות: הצדקה אינה קשורה רק לנפשו הבהמית, אלא אף ל"חלקו בעולם". כי הממון הניתן