36

להיפך ח"ו קשורה רק לחיצוניות הנשמה - שם יש מקום לאפשרות של נטיה לצד השלילי כמו לצד החיובי. ואילו בפנימיות הנשמה אין צד נגדי לקדושה, ואפילו בשעת החטא, הרי נקודת הנשמה היא "באמנה אתו יתברך":. כפסק הרמב"ם, שיהודי חוטא לפעמים רק משום ש"יצרו הוא שתקפו",

שהרי, לכאורה, הרמב"ם עצמו אומר*: "רשות לכל אדם נתונה... ועושה כל מה שהוא חפץ... הטוב או הרע" כלומר, גם עשיית ההיפך מהטוב ח"ו היא בהתאם לבחירת רצונו העצמי. וכיצד ייתכן לומר ש"יצרו הוא שתקפו", בניגוד לרצונו? אלא, משמעות דברים אלו היא כדלעיל, שאפשרות הבחירה של היהודי לכאן או לכאן היא מפני חיצוניות הנשמה בלבד. אך פנימיות נשמתו חפצה תמיד, אף בשעת החטא, "לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות"*. הכשלון בחטא הוא רק "אונס" מצד היצר הרע.

לפיכך, לגבי המצוות שנאמרו בלשון "צו", מפני היותן שייכות לקו האמצעי, ודאי שהאדם המצווה יקיימן - יהיו אצלו "צוותא וחיבור" בדרך החיובית, כי מצוות אלו חודרות לפנימיות הנשמה, הבוחרת תמיד רק טוב.

התשובה על כך היא, שקו האמצעי אחיד מראשו. ועד סופו. כלומר, עוצמתה של פנימיות הנשמה יורדת גם לכוחות הגלויים, וב"סופו" של הכוחות הגלויים מתבטאת אותה עוצמה, בדיוק כב"ראשו" של פנימיות הנשמה.

זריזות מביאה ל"מיד ולדורות" לפי האמור לעיל יובן הקשר בין המצוות שניתנו בלשון "צו" לבין "זירוז מיד ולדורות":

העדר הזריזות נגרם על ידי משהו המונע מהחלטה שבשכל, אשר במוח, להתבצע במעשה בפועל. ואף כאשר אין דבר המעכב, והמצוה יורדת מהשכל אל כוחות הנפש הנמוכים יותר, הרי זה באמצעות צמצומים רבים וכו', ולכן חסרה כאן הזריזות. אך כאשר מדובר על הקו האמצעי, אשר אחיד מראשו ועד סופו, הרי מיד כשהוא מקבל על עצמו וקולט את ציווי ה' במוח הדעת, הוא מתבצע מיד - בזריזות ובכל העוצמה - ביסוד ובמלכות.

וכיון ש"גם את העולם נתן