6

הקדוש-ברוך-הוא עליו "מכחש

בשלישי שביניהם",

ולכן נאמר על כך "ומעלה מעל בה" - על ידי ההכחשה יוצא, שהמכחיש מוציא, כביכול, את הפקדון מרשותו של הקדוש-ברוך-הוא.

אמנם, לפי זה יוצא, שגם בהכחשת הלואה יש מעין "מכחש" בבעלותו של הקדוש-ברוך-הוא על הממון, שהרי הקדועדברוך הוא נתנו למלוה, אך בכל זאת אין הדברים דומים:

בהלואה, כאשר "כל המלוה... אינו עושה אלא בעדים ובשטר", הרי אין מקשרים את ההלואה באופן מיוחד עם בעלותו של הקדוש-ברוך-הוא; לעומת זאת בפקדון, כאשר "אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם", הרי היתה פה הסתמכות מיוחדת על ה"שלישי שביניהם". כלומר, המפקיד האמין בשומר רק משום שחשב שהלה לא יפעל כנגד בעלותו של הקדושברוך-הוא, ומשום כך, המכחיש את הפקדון הרי הוא "מכחש בשלישי שביניהם", ו"מועל בה'".

1 הקדוש-ברוך-הוא "קונה כדי להקנות"

לאחר כל זאת עדיין נדרש ביאור: כאשר אדם מכחיש פקדון שהפקיד אצלו זולתו, הוא אמנם פועל בניגוד לרצון ה', אך בכל זאת נותר החפץ - אף לאחר ההכחשה - ברשותו של הקדוש-ברוך-הוא. מדוע, אפוא, נחשב

ויקרא א

הדבר ל"מעל בה'", לשינוי בבעלותו של הקדוש-ברוך-הוא על הפקדון?

אמנם, אין זו שאלה קשה, שהרי, כאמור, המכחיש פועל בניגוד לבעלותו של הקדושר-ברוך-הוא, והרי זה כאילו הוא מוציא את הדבר מרשותו של הקדוש-ברוך-הוא - אך עדייץ אין הדבר ברור.

לפיכך אכן מבהיר זאת רש"י, אך רק ברמז - על ידי ציון שמו של בעל המאמר, רבי עקיבא:

(רבי יהודה משום) רבי עקיבא אומר, שהסיבה לכך שהלויים נהגו לומר בבית המקדש ביום הראשון את המזמור "לה' הארץ ומלואה" היא "על שם שקנה והקנה"*. ורש"י מפרש על כך: "כלומר, קונה כדי להקנות". וכיון שלדברי רבי עקיבא, הקדוש-ברוךהוא "קונה" את העולם רק ""כדי להקנות" - בעלותו של הקדוש-ברוךהוא על החפץ תלויה, כביכול, בנתינתו לאדם מסויים, יוצא מכך, לדברי רבי עקיבא, שכאשר אדם אינו מאפשר "להקנות", הוא. גורע, כביכול, גם בהיותו של הקדוש-ברוך-הוא "קונה".

ח. גם 'חסרון בעוט" הוא מעילה הוסבר לפני כן (בסוף סעיף 0, שהענין של "וכחש בעמיתו" מחולק בפסוק לשני אופנים: "נפש כי תחטא"