392

והנה לכאורה קשה מפסיקתא ויל"ש הנ"ל דשם פליגי ב"ש וב"ה. ובה"א דעון עצמו נמחק, שזהו כמ"ד נושא. וב"ש וב"ה הרי הלכה כב"ה (וגם זה הוא כלל בכל מקום ולא רק בדינים הנהוגים, וכדמשמע בערובין - י'ג, ב -- דאומר שם: שכל המשפיל כו'). ואם התמיד, שבזה פליגי ב"ש וב"ה, מוחק העון עאכו"כ דע"י יגמדה"ר נמחק הוא. וביותר יקשה דהפלוגתא בר"ה כובש או נושא הוא אליבי דב"ה שם, וא"כ ה"ז דלא כש"ס דילן.

והתירוץ פשוט דבפסיקתא מדבר בקרבן התמיד, והתמיד אינו מכפר אלא על מ"ע (ראה אגה"ת פי"א) ולכן נמחק לגמרי, משא"כ בסוגיא דיגמדה"ר בר"ה דמדבר בל"ת כו' דכפרתם קשה מזו של מ"ע.

ולמ"ד נושא עון נמחק לגמרי בכ"ז אינו דומה למדת ואמת, דמדת אמת אין בה הגבלה, נחלה בלי מצרים. וכמשנ"ת בד"ה כל המרחם. משאיכ בורב חסד דאינו אלא במחצה זכיות ומחצה עונות, אינו מעביר אלא עונות הראשונים וכו" -- וככל השיטות שישנם למ"ד כובש (עיי"ש ברי"ף ור"ן) -- דלא נחלקו המ"ד נושא וכובש אלא בנוגע להעון עצמו אם נמחק או לא.

ומה שנלפענ"ד ע"פ דא"ח, בקצרה, הוא, דבכלל יש ג' אופנים: אתכפיא, אתהפכא דק"נ, אתהפכא דג"ק. והנה אתכפיא, היינו שבא בדרך מלחמה, ששני הצדדים הם בערך זל"ז, אלא שסוף כל סוף אחד מהם מתרבה וגובר בעת המלחמה על השני. וזה מקומו בז'א, ששם יש שמאל וימין ונקי איש מלחמה, ולפעמים זה גובר ולפעמים כו'. אתהפכא, היינו שנהפך מהות המנגד. וזה א"א אלא רק כשאין ערוך כלל בין ב' הצדדים. או, באותיות אחרות, כשאין מחיצה למנגד במהות זה שמנצח אותו. וזה מקומו במקום דלמעלה מהגבלה. ובזה גופא אפ"ל אתהפכא דק'נ, שאין זה היפך סדר ההשתלשלות, כי הרי ניתן בסדר העבודה להעלות ק"נ ולהפכה לקדושה. אריך אנפין, למעלה מהגבלה, אבל שרש להשתל' ונאצלים. ואתהפכא דג"ק שוהו היפך סדר ההשתלשלות. ולכן אאפ"ל מא'א שזהו שרש הנאצלים, כ"א מע"ק המאיר בפני' א"א (ראה לקו"ת תצא סוף הביאור לד"ה ולא אבה).

והנה יגמדה"ר ישנם בז"א, בחצוניות א"א. ובפנימיותו (ראה לקו"ת סיפ ראה). -- ומובן דביגמה*ר דז'א גופא אפ"ל מצ"ע, או דהמשכת פני? א'א גובר, או המשכת חצוניות א"א גובר. -- ולכן אפ"ל ג' אופנים : כובש ועון