320

להיות כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס ,עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה".

וגם במדרגת הבן חילוק, שבדור המשנה. ראשונים כמלאכים. גם הבן אהוב אצלו ומשתוקק לשכר דעוה"ב, ולכן גם עי"ז אפשר להמשיכו ללימוד התורה, משא"כ בדורות שלאחרי זה, דאנו כחמורים, שאינו משתוקק לעוה"ב, ולכן לא הוזכר שכר דעוה"ב בברייתא.

ועד"ז בנוגע לחילוק השכר דאומנות ותורה בעוה"ז: בדורות האחרונים אשר כל דרך איש ישר בעיניו, ועל כל פשעים תכסה אהבה (אהבת עצמו) -- אינו ירא מפני חולי ויסורים, כיון דאין יסורים בלא עון ומאמין בעצמו שלא יכשל בזה, ובנוגע לחולי -- בטוח בעצמו ,שינהג עצמו בדברים אלו שהורינו (ואז) אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו".

משא"כ בדורות הראשונים, דור המשנה, שגם מחולי ויסורים מתירא -- ע'פ דברי המשנה אל תאמין בעצמך עד יום מותך, וכן בנוגע לחולי -- אינו מאמין בעצמו ואולי יכשל ,במנהגות הרעים" ויחלה -- ולכן דוקא במשנה מזכיר חולי ויסורים.

%* %% %

ובענין הנ"ל וביאורו -- יש לקשר, כמנהג ישראל, גם סיום המסכת בראשה: האשה נקנית כו' בכסף בשטר ובביאה,

דלימוד התורה, אשר צ"ל באופן כאילו היום גיתנה מסיני, יום מתן תורה (ועד שנצטווינו: מה להלן (בעת מ"ת) באימה וביראה אף כאן באימה וביראה) הוא ענין דהאשה (המבוררת -- כדיוק התוס' -- זו כנסת ישראל) נקנית לבעלה (זה הקב"ה) וכדרז"ל ביום חתונתו זה מתן תורה --

ובזה ג' דרכים -- וכנ"ל בסדר הלימוד איך ,שיזרז המלמד": בכסף -- שכר גשמי,

בשטר -- שאינו שווה פרוטה, אבל כותב לה את מקודשת לי -- מקדשה לו אסר לה אכולי עלמא כהקדש, ומאסף חרפתה -- שכר רוחני,