286

וזה מתבטא גם בתורתו הנ"ל בביאור הענין דנפרעין מן האדם מדעתו.

דלכאורה אינו מובן כלל וכלל, למה זקוקין בב"ד של מעלה לדעתו ופס"ד של האדם. וכמעשה נתן ודוד. וע"כ צ"ל שאי אפשר באופן אחר. והטעם הפנימי על זה שאין פוסקים את דינו של אדם מישראל עד אשר יפסוק עצמו את דינו עליו, הוא מצד מעלת הגשמות :

מאחר שכל נשמה ונשמה היא חלק אלקה ממעל ממש, וכשאתה תופס במקצת העצם אתה תופס בכולו, הרי בכל נשמה ונשמה יש מן העצמות דלמעלה. ולזאת אין שייך שמי שהוא אף מלאכים הכי עליונים תהי' להם שליטה על איש ישראל. ולכן כל זמן שהוא עצמו אינו פוסק את דינו, א"א למישהו לפסוק דינו. ואדרבה העצם שבו הוא השליט על כל הענינים, העליונים והתחתונים.

ודבר זה מרומז גם בשם העצם .ישראל", כי הטעם על קריאת שם ישראל הוא -- כי עכ"פ בכח יי ביכולת כאו"א להיות שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל ז. א. שהאיש הישראלי מושל ושולט על כל עניני העולם.

ומכהנ"ל הוראה יסודית בעבודת האדם לקונו: ידיעת גודל ותוקף פגם החטא"י. ועוד והוא העיקר: ידיעה זו במעלת איש ישראל מוסיפה כח בעבודת ה', לא להתפעל מכל הדברים המונעים ומעכבים, כי כל אחד מישראל, כאשר מעורר את עצם נשמתו, הוא מושל ושליט על כל עניני העולם, וכמסופר בפרשת השבוע (בשלח) שע'י התעוררות כח המס"נ שמצד עצם הנשמה אצל כאו"א, אף שהי' ביניהם גם זה שלקח עמו פסל מיכה, עי"ז נקרע הים.

עפ'י ביאור הנ"ל בטעם גילוי נשמת הבעש"ט ותורתו, שהוא עד"מ קריאת שם האדם בשעת התעלפותו, הרי מובן אשר עיקר גילוי תורת החסידות הוא דוקא בשביל דורותינו אלה הנמוכים ביותר. וכמובן ג"כ ממשל זי אדמו"ר הזקן (בעל התניא והשו"ע) אשר עבור בנו החולה עד כדי סכנה דוקא, ציווה המלך ושחקו את האבן טוב שבכתר המלכות.

כי מצד אהבתו העצמית של הקב"ה לכל או"א מישראל, שהיא, כמאמר הבעש"ט, גדולה יותר, כביכול, מאהבתם של הורים לבנם יחידם שנולד להם לעת זקנתם, נותן הוא גם את האבן טובה שבה תלוי' כל חשיבות כתר המלך, ומצווה לשחקה -- ובהנמשל : גילוי רזי תורה ורזין דרזין והתלבשותם בשכל אנושי וכו', ולהפיצם -- גם באופן שחלק חשוב ממנה ישפך לחוץ ויאבד, בכדי שעכ"פ טיפה אחת תכנס בבנו ותרפא אותו מחליג