264

שלום רב וברכה! קול ילד בוכה

... רבנו -- אדמו"ר הזקן -- גר בביתו גם בנו (ממלא מקומו) רבנו דובער, אדמו"ר האמצעי, רבנו דובער הצטיין בכוחות התרכזות, העמקה ודביקות מאין כמוהו. בעת לימודו או תפלתו לא הי' מרגיש כלום מהמתרחש סביבתו.

פעם, בהיות אדמו"ר האמצעי שקוע בלימודו, ובקרן זוית בחדרו היתה עריסה ובה תינוק. נפל התינוק מתוך העריסה ופרץ בבכי, אבל אדמו"ר האמצעי לא הרגיש בדבר. אולם, אביו רבנו הזקן, אף שדירתו היתה בקומה העליונה ואף הוא הי' שקוע באותה שעה בלימודו, שמע צעקת התינוק. הפסיק לימודו וירד ונכנס לחדרו של בנו, הרים את התינוק טיפל בו והרגיעו והשכיבו בעריסה, ולא זז משם עד שראה את נכדו בשלוה. ועדיין לא הרגיש רבי דובער לא באביו ולא בבנו. לאחר זמן ובשעת הכושר הוכיח רבנו הזקן את בנו בהסבירו אשר לא זו הדרך להיות שקוע בעניני לימוד וכו' עד כדי כך שאין שומע קול ילד בוכה.

סיפור זה נמסר מדור לדור, ונמסר לנו ביחוד -- ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ובודאי שישנן בסיפור הוראות מעשיות לדורות אלה, ולנו, בתוך כלל ישראל. ביחוד.

אחת ההוראות היא:

אין לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה ענין שהוא, ויהי' אפילו ענין הכי נעלה, עד שלא ישמע קול ילד בוכה בקרבתו או בסביבתו ואפילו בריחוק מקום. קול ילד בוכה צריך שיגיע לכל אחד ואחת ובאופן -- שיפסיק השומע מענינו, יטפל בילד הבוכה ויעשה כל התלוי בו למלאות החסר לילד.

בתקופתנו זו ביחוד -- רבים התינוקות והילדים שמאיזו סיבה שהיא ,נפלו מעריסתם", נותקו (או שמלכתחילה לא היו) ב,עריסה" יהודית אמתית. והם בוכים -- בקלא דאשתמע), או בקלא פנימאה דלא אשתמע -- מתוך מצוקת נפשם שהיא חלק אלוק' ממעל ממש ורעבה וצמאה לדבר ה' ולתורתו ומצוותי' ואין מי שיטפל בהם וימלא מחסורם בחינוך על טהרת הקדש.

וכן רבים אחינו בני ישראל, אשר אף שגדולים הם בשנים, אבל קטנים הם או גם תינוקות בהנוגע להתורה שהיא חיינו ולקיום מצוותיי, ואם הם אינם רואים ומבחינים -- מזלייהו חזי ובוכים מתוך מועקה נפשית -- שלפעמים גם לא ידעו פשרה, ורק שמרגישים הריקנות האיומה אשר בחייהם, חיים ללא כל תוכן ומטרה ראוים לשמם.