139

ולכן, אין זה הגיוני, שכדי לתאר דוגמא מצויה, תוסיף התורה מלים מיותרות אשר אי קשורות לעצם הדין. וכן יש לומר, שבפסוק יופיע רק הענין שעליו מדובר, אך לא האופן שבו הוא מתרחש, אם אין הדבר חשוב לצורך הדין עצמו (אף כאשר אין הדבר כרוך בהוספת מלים).

ועלדפי"זה צריך היה לפרש בפסוק "ובשר בשדה טריפה", שהמלה הנוספת "בשדה" (כמו המילים "ובשר טרפה") חשובה לעצם הדין, כלומר, שהאיסור הוא דווקא לגבי בשר שנטרף בשדה. ולפיכך מחדש רש"י, ש"אף בבית כן5, אלא שדיבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות ליטרף", שהכלל "דיבר הכתוב בהווה" חל גם כאשר יש צורך להוסיף לשם כך מלה, ואף כאשר המלה הנוספת אינה פרט בעצם הענין, אלא רק לגבי "מקום שדרך בהמות ליטרף".

יב. שתי הוכחות - שני עניניס

לפי האמור לעיל יובן גם מדוע צריך רש"י להביא עני פסוקים כדי להוכיח שגם במקרה שלנו חל הכלל "דיבר הכתוב בהווה" - כי כל אחד מן הפסוקים מוכיח היבט אחר5:

מן הפסוק "כי בשדה מצאה" מוכיח רש"י, שכדי לתאר את האופן המצוי יכולה התורה להוסיף מלים גם בדין. ומן הפסוק "אשר לא יהיה טהור מקרה לילה" מוכיח רש"י, שהכלל "דיבר הכתוב בהווה" אף לגבי דין, חל גם לגבי אופן הענין, שבו חל הדין, כדלהלן.

יג. יש צורך בכל ההוכחות ובפי' שני

הפסוק "כי בשדה מצאה" אינו "סיפור דברים", אלא "כי" - סיבה לדין, וזהו חלק מהדין "ולנערה לא תעשה דבר". הסיבה לכך שלא מגיע לה עונש היא "כי בשדה מצאה", מפני שנמצאה "בשדה", במקום ש"אין מושיע לה".

ומתעוררת השאלה: אותו דין קיים גם כאשר "בעיר מצאה" אם "אין מושיע. לה". מדוע, אפוא, מציינת התורה כטעם "כי בשדה מצאה"?

אמנם, יותר מצוי ש"בשדה" "אין מושיע לה", אך מספיק לומר. "כי צעקה... ואין מושיע לה". מדוע מוסיפה התורה "בשדה מצאה"? מכך מובן, שלצורך "דיבר הכתוב בהווה" מוסיפה התורה מלים אף בדין*.