133

לחדש ש"הוא הדין לכל דבר" וש"אף בבית כן"?

ד. "בשדה" - הוכחות ומירוש שני

התמיהה אף קשה יותר: כאשר מפרש. רש"י, בפעם הרביעית, על הפסוק "ובשר בשדה טטריפה", שהדוגמא "בשדה" מובאת מפני ש"דיבר הכתוב בהווה", הוא מרחיב ואומר "וכן... = וכן..." - שישנם מקומות נוספים שבהם "דיבר הכתוב בהווה", כדלהלן בסעיף ה', כדי להוכיח שאין זה ענין אשר "לא מצאתי לו חבר". ולאחר מכן הוא מביא פירוש שני: "ואונקלוס תרגם...", שבמלה "בשדה" הכוונה היא דווקא לשדה, ולא ש"דיבר הכתוב בהווה".

ואין מובן כלל: מדוע קשה יותר לקבל את הכלל "דיבר הכתוב בהווה" לגבי הפסוק "ובשר בשדה טריפה" מאשר בכל הפסוקים הקודמים, עד אשר משום כך: א) רש"י צריך כאן להביא הוכחות לכך. למרות שבפסוקים הקודמים הוא מקבל זאת כפירוש פשוט, שאינו טעון הוכחות, ב) אף לאחר ההוכחות, עדיין יש צורך בפירוש שני?

ה. הוכחות מפרשת תצא

ההוכחות שמביא רש"י על הפסוק "ובשר בשדה טריפה" לפירושו "דיבר הכתוב בהווה" הן משני פסוקים בפרשת

תצא: (א) "כי בשדה מצאה"5* - שזה הדין בכל מקום שבו "אין מושיע לה", אך הפסוק מציין "בשדה" כי "דיבר הכתוב בהווה"; (ב) "אשר לא יהיה טהור מקרה לילה"* - "הוא הדין למקרה יום, אלא שדיבר הכתוב בהווה".

בפשטות הכרחי לומר, שרש"י צריך להביא הוכחות מפסוקים המופיעים מאוחר יותר בפרשת תצא, ואינו מביא הוכחות מפסוקים קודמים, שהוזכרו לעיל, מפרשתנו עצמה, וכן לא מפסוקים רבים הכתובים לאחר מכן, לפני "כי בשדה מצאה"5, מפני שהפירוש "דיבר הכתוב בהווה" בפסוק זה שונה וקשה יותר מסיבה כלשהי מאשר במקומות אחרים, כדלעיל בסעיף ד, ולכן צריך רש"י לצטט את הפסוקים "כי בשדה מצאה" ו"אשר לא יהיה טהור מקרה