128

יב "רואין את הנשמע" - בתחילת העבודה, גם לדעת רבי ישמעאל

הסברו של רש"י, שבני ישראל השיבו "על הן הן ועל לאו לאו", ושהגיעו רק ל"רואין את הנשמע" - משום שמדובר בתחילת העבודה הרוחנית - אינו מתאים רק לדעתו של רבי עקיבא, כדלעיל, שלשיטתו המעלה הגדולה היא דוקא ב"שומעין את הנראה" - "על לאו הן", אלא גם לשיטתו של רבי ישמעאל:

לפי שיטת רבי ישמעאל, המעלה הגדולה היא כאשר "שומעץן את הנשמע", שהמשכת האלקות מלמעלה למטה היא עד לדרגה הנמוכה ביותר "שאין תחתון למטה ממנו"*. כלומר, האלקות אינה נמשכת ומתגלית רק במקום שבו ההעלם של העולם הוא באופן של ""ואין את הנראה", שמציאות העולם מתקבלת כראיה פשוטה, ואין ניכר שמציאות זו מתחדשת תמיד על ידי הקדוש-ברוךהוא, המהווה אותה תמיד מאין ואפס מוחלט*, אלא גם במקום שבו ההסתר הוא כה עצום, עד כדי כך שרק "שומעין את הנשמע" - מקום המלא בקליפות ובסטרא אחרא המכריזות "אני ואפסי עוד"+, שמציאותם מבטאת

את ההיפך, ח"% ור"ל, מאחדות וממציאות הבורא, וזקוקים שם להוכחות שכליות, בבחינת "שומעין", גם לקיומה של האלקות - "נשמע".

וכל זה אמור לגבי יהודי שכבר הגיע לכך, שיוכל - על ידי דרגת "צדיק" שבו - להביא לידי המשכת אלקות גם במקום כה "תחתון", אשר אלקות קיימת שם באופן של שמיעה. אך כאשר. מדובר עדיין ב"בן חמש", בדרגה של חינוך, הרי אין הוא מגיע לדרגת העבודה שבמקום ובמצב שבו "שומעין את הנשמע", שעדיין אינה לפי כוחו, והדבר עלול להפריעו בלימוד התורה ובקיום המצוות. אצלו צריך להיות עדיין האופן של "רואין את הנשמע", שעניני אלקות יתקבלו אצלו בפשיטות.

יג. בהמשך העבודה: שתי השיטות

מכל האמור לעיל מובן, שאופן העבודה שעליו מדובר בפירוש רש"י על התורה - שעניני אלקות צריכים להתקבל בפשיטות, "רואין את הנשמע", כאשר גם עניני העולם עדיין תופסים מקום, ולכן: "על לאו לאו" - הוא רק בתחילת העבודה. אך לאחר