126

וממילא, כאשר נתקלים ב"לאו", דבר המתנגד לקדושה, ועד ל"לאו" כ"אלקים אחרים" - התנגדות הגדולה ביותר לאחדות ה' - הרי אפילו בכך אין חשים כל כך ב"לאו", בצד השלילי, אלא בעיקר ב"הן", בצד החיובי, שעל ידי התנגדות זו אפשר לקיים את ציווי ה' "לא יהיה לך" - "על לאו הן".

שיטתו. זו של רבי עקיבא לגבי הענינים של "לאו", משתקפת גם בסיפור המובא בגמרא*: כאשר ראו רבי עקיבא ותנאים נוספים "שועל יוצא מבית קדשי הקדשים", הרי כאשר התנאים האחרים בכו על כך ש"מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו", אז רבי עקיבא "צחק". ולשאלת התנאים "מפני מה אתה מצחק"? השיב והסביר להם רבי עקיבא, שבראותו שמתקיימת נבואת אוריה על חורבן ירושלים ובית המקדש, מתחזקת ודאותו בקיום נבואת זכריה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". כלומר, גם בענין כל כך שלילי, "לאו", "שועל יוצא מבית קדשי הקדשים", לא ראה רבי עקיבא את ה"לאו", אלא את ה"הן", את היות הדבר עדות לקיום נבואת זכריה.

יא. לגבי ''בן חמש" רק "'רואיָן את הנשמע"

שני אופנים אלו בעבודה - שיטת רבי ישמעאל, עבודת הצדיקים, ושיטת רבי עקיבא, עבודת התשובה - קיימים אצל יהודים שכבר נמצאים באמצע העבודה. אך אצל "בן חמש למקרא", אף כאשר בשנים הוא כבר "גדול", אך בעבודת ה' הוא עדיין בדרגה של "בן חמש", שצריך להתחיל בעבודת ה' - וגם זאת, עדיין באופן של חינוך -

ממנו נדרש רק האופן של "רואין את הנשמע", שהוא ירגיל את עצמו בעבודה של ההתחלה: וההקדמה של כל חלקי ה"שולחן ערוך" - תחילת סימן א' של חלק א' (אורח חיים): "שויתי הו" לנגדי תמיד", שהאמת של האלקות ("נשמע") תהיה אצלו באופן של ראיה - אלקות בפשיטות.

אך עדיין אין דורשים ממנו להגיע לדרגה של "שומעין את הנראה", שהוא לא "יראה" את עניני העולם, ויקלוט את מציאות העולם רק בדרך של "שמיעה", "מציאות בהתחדשות", כי בתחילת העבודה, אף כאשר הענינים הרוחניים כבר מתקבלים אצלו בפשיטות, עדיין תופסים אצלו מקום גם הענינים הגשמיים, וגם זאת - בפשיטות.