114

100 לקוטי האותיות הן רק כלים שבאמצעותן מתגלים כוחותיו, אך אין הן נוגעות לאדם עצמול.

וכיון שהאותיות הן ענין חיצוני, לפיכך אור הנפש "מלובש" בהן באופן מצומצם ביותר, ובהעלם עצום, עד אשר אין מורגשת בהן כלל חיות (בגלוי), ואפילו לא חיות של צמיחה, ולפיכך הן נקראות "דומם".

מבחינה . זו, ההבדל בין האותיות לבין כל שאר כוחות הנפש הוא עמוק הרבה יותר מההבדל של כוחות הנפש האחרים בינם לבין עצמם. כי כל הכוחות האחרים, כיון שהם קשורים ומבטאים את האדם עצמו - הרי אור הנפש קיים אצלם בגלוי, וההבדל ביניהם הוא רק לגבי גודל וסוג הגילוי, כדלהלן. ואילו האותיות, שהן רק כלי להמשכה וגילוי, הן כמציאות המנותקת מהנפש,

ט. מדות - קבועות ומוגדרות; שכל - א'נו מוגדר

המדות (הרגש), קשורות לנפש האדם, כדלעיל, ולכן אינן "דומם" כאותיות, ואדרבה: רואים בבירור שבמדות יש חיות והתלהבות רבה, אך למרות זאת, החיות שב"מדות" אינה שווה, ובאיך ערוך, לחיות שב"שכל":

כי עצם העובדה, שתכונת המדות היא התלהבות ו"התפעלות" (מלשון פעולה), שהמדות משפיעות על האדם ו"מוציאות" אותו ממעמדו וממצבו, בשונה מהשכל, שככל שרבות יהיו מחשבותיו, אין הן מוציאות אותו ממצבו הנינוח - מוכיחה, שהמדות אינן נוגעות רק במקום שהנפש היא לעצמה, אלא במקום שהנפש קשורה לזולת. ובכך היא ה"התפעלות" שמעוררות המדות:

מעלותיו של הזולת, או ההיפך מכך, משפיעות על האדם כך, שהוא נמשך אל הזולת במשיכה של אהבה, או שהוא מתרחק ממנו בתחושת יראה.

ובפרט זה, שהמדות משפיעות רק במקום שהנפש קשורה לזולת - בשונה מהשכל, הקשור ומשפיע רק על הנפש כשלעצמה - בכך קרובות המדות אל האותיות יותר מאשר אל השכל, כי הן האותיות והן המדות אינן קשורות אל הנפש כפי שהיא לעצמה, וקשורות ל"זולת". אלא, שבאותיות יש רק המשכה מהנפש, ואילו במדות מורגשת גם הנפש, כפי שהיא בהמשכה.