67

טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.

כאשר "אתה הסבות את לבם אחורנית", שהתורה מבארת על כך, ש"מנעת מהן התשובה"*, הרי זה בחיצוניות בלבד. כי לא ייתכן שמלמעלה ייצרו מצב שהוא ההיפך מהתכלית. אלא אדרבה: עצם המצב של "הסבות את לבם אחרונית" הוא כדי" לעורר תשובה עמוקה יותר, תשובה מתוך "דחק".

0 הכוונה הפנימית: התראה למען תשובה

לפי האמור לעיל יובן מדוע נאמר בפסוק עצמו רק "בא אל פרעה", ואין נאמר בפסוק "והתרה בו": כיון שבגלוי "הכבדתי..." הוא ענין המונע את התשובה, הרי הכוונה, כפי שנראה בחיצוניות, בענין של "בא אל פרעה", היא שהוא לא יציית, "למען שתי אותותי... ולמען תספר... את אשר התעללתי": ועל כך בא רש"י ומגלה את הכוונה של ענין זה בפנימיות*, שהמשמעות של "בא אל פרעה" היא "והתרה בו", שכאשר מתרים ומזהירים מישהו, הרי מתכוונים בהתראה זו, ובאיום של עונש קשה, שהוא יציית

לציווי. כפי שאומר רש"י בפרשה הקודמת * "ומתרה בו לשוב".

יא. הרבי: לעורר כל *הודי לתשובה

בתורה כל הענינים מדוייקים". והנה, אנו רואים שפרשת בא, הכוללת הוראה זו, נקראת תמיד בשבת % שלפני יו"ד שבט, או בשבת שבו חל יו"ד שבט עצמו* - יום ההילולא של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר:

אמנם, בדברי הקדוש-ברוך-הוא למשה נאמר רק "בא אל פרעה", והענין של "והתרה בו" אינו נאמר במפורש בפסוק, אך בדברי משה אל פרעה נאמר במפורש בגלוי "כי אם

הערות

  1. 6. מ"א יח, לז. רמב"ם הל' תשובה פ"ו ה"ג. (אבל ראה רש"י במלכים שם: נתת להם מקום כו').
  2. 7. ועפ"י מ"ש בשמו"ר (פי"ג, = 0 "כדי שיחזרו בהן ויעשו תשובה" - מובן, שאפילו בנוגע לפרעה, הכוונה פנימית היתה שישוב.
  3. 8. ולפי שכוונה זו היא "גבוהה מאד", אינה יכולה להתלבש בכתב (בציווי הקב"ה למשה) = ראה תו"א נב, ד.
  4. 4. בא א שיחות מ
  5. 9. שמות ד, כג.
  6. 0. ובפרט עפ"י מ"ש בשל"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב - נעתק בלקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 131 הערה 1. וראה גם בהמובא שם הערה 2.
  7. 1. דמיני' מתברכין כולהו יומין (זח"ב סג, ב. פח, א). - ועפ"י מה שדובר בכמה שיחות (וראה גם שיחת ש"פ וארא תש"ל), שגם השבת (שלאחרי ששת ימי החול) שייך בזה להשבת שלפנ"ז - גם כשיום ההילולא חל בש"פ בשלח, שייך הוא לש"פ בא.
  8. 2. כבשנת ההסתלקות.
  9. 9. ועפ"י מה שנתבאר (ראה בארוכה שיחת י"ט כסלו תשכ"ה), שהגם שרוב המועדים נקבעו ביום מסויים בחודש, מ"מ, כשהם חלים באותו היום של השבוע, ובאותה הפרשה, הם בתוקף יותר - מובן, שבשנה זו חוזרת וניעורת ההמשכה שהיתה בפעם הראשונה ביתר שאת. ובפרט שהשנה נמלאו עשרים שנה. - ראה המכ' דר"ח שבט (ה'תש"ל) (נדפס בלקו"ש ח"ו (בהוספות) ע' 293).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.