437

ועוד יסוד: עבודת ה' עם הגוף ולא ע"י תעניות וסיגופים. וכפירוש הידוע על הפסוק כי תראה חמור שונאך (הוראה על חומר הגוף) גו' עזוב תעזוב עמו דוקא (ולא ע"י דחיתו וסיגופים).

וענין י"ט כסלו, אשר יצא רבנו לחירות למטה -- מפני שניתנה הרשות מלמעלה להפיץ תורת החסידות והדרכותי',

כי הרי אין אדם נוקף אצבעו וכו' -- זאת אומרת שמלמעלה הסכימו להפצת שיטה זו דוקא,

וזותהי נקודה האמצעית דכל החגים. % % %

ככל הדברים האלו -- (ענינים-שבמעשה) -- ישנו ג"כ בחידוש תורת החסידות בנוגע ללימוד התורה,

אשר תורת חב"ד תובעת מכל או"א לעסוק בפנימיות התורה ובאופן להבינה בחכמתו בינתו ודעתו,

אף שישנם רמזי תורה כאלו שעדיין אין ניתנים להגלות או שנתגלו מבלי שיבינום ורק בדרך אמונה.

ומרומז בזהר ח"ג צג, .ב ואילך ומבואר בלקוטי תורה (צו יא, ד) שכחילוק זה הוא בין שבת שנקרא קדש ובלשון הזהר קדש מלה בגרמ" (זח"ג צד, ב)/

ולכן שבת מיקרי ענג, ולא שמחה הנ"ל, למעלה מהבנה והשגה, עד שארז"ל בקושי התירו לדבר ד"ת בשבת (הובא בסו"ס היראה לרבנו יונה ובהוספות לתורה אור ס"פ תשא),

משא"כ יו"ט שנקרא מקראי (ומזמיני ומגלי) קדש, והותרה מלאכת אוכל גפש,

ובלשון החסידות, כמו החילוק של חכמה -- שזהו ענין השבת - שענינה בשכל מושכלות ראשונות המתקבלות בדרך פשיטות ומבלי שקו"ט והשגה. ובינה, שזהו ענין היו*ט מקראי קדש, הבנה והשגה.

אשר גם עפ"ז מובן אשר שיטת בעל התניא ללמוד פנימיות התורה ₪ שיבינה וישיגה -- היינו נקודה האמצעית של החגים.