435

בו במשך כמה עשיריות שנים. זאת אומרת, אשר במשך עשיריות שנים תהיי הנשמה במצב שהוא בניגוד גמור לטבעה העצמי.

וכל זה -- כדי למלא שליחות הבורא, לזכך את הגוף ולהאיר עגיני עולם הזה הגשמי השייכים לאדם, באור אין סוף. לעשותם מקדש ומשכן לשכינתו יתברך,

ואז -- הרי כל ענויי ויסורי הנשמה מהיותה בגוף ובעולם גשמיים כאין ואפס נחשבו, כי שכרה ואשרה הנצחיים שהיא זוכה להם על ידי מילוי שליחותה -- הם שלא בערך לגבי יסורי העולם הזה החולפים.

נקל להבין, גודל צער הנשמה ועומקו כאשר את היסורים והענויים של הנשמה בגוף מקבלים ועוד מגבירים אותם על ידי הרדיפה אחרי הגשמיות והחומריות, והכוונה ותכלית דירידת הנשמה למטה, שאפשר להשיגם רק על ידי חיי יום"יום על פי התורה ומצותי' -- הנה אין שמים לב לזה, ואם גם לעתים ולפרקים מתעורר -- הרי זה כמצות אנשים מלומדה ולצאת ידי חובתו בלבד.

מלבד העיקר שבדבר, שמאבדים את ההזדמנות למלא רצון הבורא ואת השכר והאושר הנצחי הבא על ידי זה, הרי הוא היפך השכל הבריא לרדוף ולתפוש בחלק הקשה הרע אשר בחים, היינו לשעבד את הנשמה ולדכאה בירידתה בגוף, ולדחות בשתי ידים את החלק הטוב שבירידת הנשמה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, היא העלי' הגדולה הבאה על ידי קיום רצון הבורא.

וזהו שאמרו רז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רות שטות, כי דעת לנבון נקל, אפילו בלי התעמקות כלל, אשר מכיון שבעל-כרחך אתה חי, מאחר שהנשמה שהיא חלק אלקה ממעל ממש מוכרחת להתלבש בגוף גשמי עפר מן האדמה על משך כמה עשיריות שנים -- השכל הפשוט מחייב להשתדל ביגיעה עצומה להשיג את הטוב הצפון בזה, על ידי חיים יום יומיים כהוראות תורת אלקינו, שיהי' -- בכל דרכיך דעהו.

ועוד ענין בדבר: מכיון שהשם יתברך, שהוא עצם הטוב. מכריח את הנשמה לרדת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בשביל לימוד התורה וקיום המצות, הרי זה ראי' והוכחה גמורה -- כמה גדול התלמוד וגדול המעשה (והמצות).

שלא בערך: ראה חגיגה טו, ב. לקו"ת בתחלתו (א, ד הקדמת הרמב"ן לאיוב (הובא בסוף אגרת התשובה לרבנו הזקן> בכל דרכיך : ראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א.