428

458 לקוטי מתוך זה יובן בהנוגע לענינינו : מאחר, וכאמור לעיל, מנהגם של ישראל לברך את המברך ;וכן למר" ומנהג ישראל תורה היא, ודבר הנעשה עַפ"י ציווי התורה הרי זה בשליחותו של הקב"ה, יוצא איפוא, שע"י הברבה של המברך, נמשכת ברכתו של הקב"ה, ויה"ר -- בהוספה ותוספתו מרובה על העיקריי, אשר זהו נעלה לגמרי מהעיקר, שרש ומקור.

והיות שיארך הזמן ביותר באם יישלח מכתב ברכה לכל אחד בנפרד, אניע תודתי וברכתי עתה ברבים, במעמד של כמה וכמה עשיריות

תברכו באוה'"ת (ע' ער ואילך) ותרכיו. ועוד.

3) הדיוק ,על העיקר" -- ולא ,מן העיקר" (כבדב"ר פ"א, יג) : מפשטות הלשון משמע שהתואר ,עיקר", הוא שהוא עיקר גם לגבי התוספות. ולכאורה, מכיון שהתוספות הוא מרובה מן העיקר, למה נקרא בשם עיקר גם לגבי התוספות המרובה ממנו (והול"ל : שרש, התחלה, או כיו"ב): ולכן יש לפרש, שבה,עיקר" נכלל בהעלם גם התוספות, ופירוש ,תוספתו מרובה מן ה" עיקר" הוא שגם התוספות בא ונמשך מן העיקר (וע"ד המבואר במ"א בענין יפה כה הבן מכח האב, שגם כח הבן, כשהוא יפה וגדול מכח האב -- נמשך הוא מכח האב) יתירה מזו ,על העיקר", שהתוספות הוא נעלה מהעיקר, ואינו כלול בהעיקר גם בהעלם, ובכ"ז קוראו ,עיקר" -- אשיגריי דלישניי ד,מן העיקר". ודוחק. וי"ל (ועיקר) דמה שגם בזה נקרא בשם ,עיקר" הוא לפי שהוא המעורר ותנאי עיקרי שתבוא התוספות, וכמו בנדו"ד/ שהמעורר ברכתו של הקב"ה הוא ברכת האדם, שמברך בשליחותו של הקב"ה. ומכיון שברכת האדם היא המעוררת את ברכתו של הקב"ה (ודבר המעורר ענין (סיבה ומסובב) יש לו יתרון בזה על הדבר הבא על 5 -- המשך וככה תרל"ז סעיפי טודטו), נקראת היא בשם עיקר כביכול גם לגבי ברכתו של הקב"ה.

הוספות / ייד כסלו

מישראל יי, לכל אחד ואחת ולכולם יחד, -- אשר בשעה שהו באופן של ,כולנו כאחד" אזי זה גופא כלי ל,ברכנו אבינו" יי -- שלכל אחד ואחת תושפע ברכתו של הקב"ה ובתוספת מרובה על העיקר; בבני, חיי ומזוני רויחי.

ג. הכלי והדרך להמשכת ברכות והשפעות, הלא הוא ע"י לימוד התורה וקיום המצוות -- הרבה מהמברכים קישרו את ברכותיהם יחד עם הוספה בלימוד התורה ובנתינת צדקה (שצדקה היא עיקר המצוות מעשיות ונקראת בשם מצוה סתם 6%.

ואעפ"י שבני ישראל נחלקים לשני סוגים : יושבי אהל אשר עיקר עגינם הוא לימוד התורה, ובעלי עסקים אשר עיקר ענינם הוא קו הצדקה וגמ"ח, אולם מאחר ובקדושה הרי כל הענינים

4) עיין אגה"ק סכ"ג -- ומשמע שם דבכל מצוה איזו שתהי' יש מעלה כשגעשית במעמד עשרה מישראל כיון דאז שכינתא שרייא עלייהו (אלא שבדבר דקדושה -- תנאי הוא). וא'"כ הוא -- היז חידוש גדול. ולא אשתמיטתיי להזכיר זה במק"א וכו

5) תניא פרק לב. ובנוגע לענינעו -- ברכת הקב"ה שלמעלה מהשתלי, הרי ודאי שנוגע שם ה,כולנו כאחד", שהרי בבתעה זו היא תכלית האחדות (והפשיטות).

ובזה יובן מה שמבואר בד"ה אריב"ל שם שהמעלה דברכת ,ואני אברכם" (על ,ואבר" כה מברכך") הוא, כי ,תיבת אני היעו אוא*ס עצומ"ה", בח" ברכת הקב"ה - דלכאורה, מהי שייכותו של ביאור זה למ"ש בגמרא (חולין מט, סע"א) ,דמוקי ליי לברכת כהגים במקום ברכה דישראל" (ובפרט שב" מאמר זה עצמו מביא דברי הגמרא) -- והביאור כי הכלי לברכתו של הקב"ה - עואני אברכם" -- הוא מה שהכהנים מתברכים יחד עם ישראל -- ,כולנו כאחד".

6) תניא פליז (מח, ב)