216

16 לקוטי

אך לפי זה קשה: לאחר מכן, בפרשת ויגש'?, מסופר שיהודה חזר על דברי יעקב "וקרהו אסון" בקשר לרצונם לקחת עמם את בנימין למצרים - לכאורה, אלו אותן המלים, "וקראהו אסון", שיעקב התכוון בהן לחשש מסויים של סכנה, כדלעיל - ושם מפרש רש"י בכל זאת "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה"י?

. גם האחים חוששים

בנוסף לשלשה פסוקים אלו, שבהם מסופר על חששו של יעקב שמא יארע אסון לבנימין, יש פסוק רביעי: "ועזב את אביו ומת"?. במלים אלו הביעו האחים את החשש שלהם, שמא ימות בנימין בדרך.

רש"י מבאר שם מלים אלו: "אם יעזוב את אביו, דואגים אנו שמא ימות בדרך, שהרי אמו בדרך מתה". ולכאורה, יכול היה רש"י לפרש גם את חששו של יעקב באותו אופן, ואז היה מובן בפשטות מדוע חשש יעקב דוקא לבנימין, ולא לאחים האחרים. מדוע מבדיל רש"י, שחששם של השבטים היה מפני ש"אמו בדרך מתה", ואילו חששו של יעקב נבע מכך ש"השטן

מקץ ג

מקטרג בשעת הסכנה"? וכן בקשר ליעקב עצמו - מנין מסיק רש"י שיש הבדל, שהחששות "פן יקראנו אסון" ו"וקרהו אסון" (שבפרשת ויגש) נובעים מכך "שהשטן מקטרג...", ואילו החשש "וקראהו אסון" (שבפרשתנו) נובע מסיבה אחרת?

ד. הדרך - סכנה ל'אחי יוסף' ההסבר לכל זה הוא:

הסיבה ל"ואת בנימין (דוקא)... לא שלח... פן יקראנו אסון" מוזכרת בפסוק עצמו: לאחר המלים "ואת בנימין" מוסיפה התורה את המלים "אחי יוסף", שמשמעותן, שמפני שבנימין היה "אחי יוסף", ולפי דעתו של יעקב, שאסונו של יוסף "חיה רעה אכלתהו":? - אירע מפני היותו בדרך, שמצויות בה חיות רעות< - לכן הוא חשש שמא גם לאחיו, לבנימין, יתרחש אסון דומה בדרך.

אמנם אסון אחד ר"ל אינו מחייב שתנאי התרחשות האסון ייחשבו לסכנה