194
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
4 לקוטי
אצל תמר לא היו כלל עדים והתראה, ולא מסירת עדות בפני סנהדרין'?
קושי זה מבהיר רש"י על ידי הוספת המלים "אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר": אפרים מקשאה נוקט בשיטתו, שאף כאשר הקשר רחוק ביותר (במציאות, בזמן או בענין) עדיין הוא קיים, ולכן אף כאשר זינתה שלא בעדים וכו', בכל זאת "אביה היא מחללת", ולכן נפסק דינו - "הוציאוה ותשרף".
2 התעוררות הנשמה בגלות
על הפסוק "הוציאוה ותשרף" נאמר
וישם ג
בספר הזהר?" "בשלהובי טיהרא בגלותא" (-בשלהבת טהרה על ידי הגלות). שעל ידי ירידת הנשמה, הנקראת "בת איש כהן", לגלות - "הוציאוה בגלותא", וכן על ידי ירידתה למטה בגוף, אפילו בזמן שבית המקדש קיים, היא מתעוררת "בשלהובי טיהרא" "ותשרף", ברשפי אש האהבה לקב"הי!, הנקרא "כהן"*'.
אין מובן: כיון שהנשמה כבר נמצאת במצב של "הוציאוה", היא יצאה מבית אביה, כיצד היא יכולה להתעורר באהבה כרשפי אש? ההסבר על כך הוא: "אפרים מקשאה משום רבי מאיר" - כיון ששורש הנשמה הוא מהקדושברוך-הוא, הרי על אף כל השינויים והירידות שיחולו בה, עד כדי "הוציאוה", היא נשארת תמיד "בת כהן", ומתעורר אצלה רגש של "ותשרף".
לפי זה מובן גם הדיוק בלשון הפסוק "ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף":
הנשמה שלמטה נמצאת בכל זאת במצב של "הוציאוה - בגלותא", וכדי שיתעורר אצלה הענין של "ותשרף" צריך להתגלות בה עצם הנשמה שאיננו בגלות", ולפיכך זקוקים לדרגת "יהודה", לעבודה של הודאה'? וקבלת
הערות
- 1. הדין דבפ' אמור "בת איש כהן גו' באש תשרף" ורק לפי שכן גדרו את עצמן (כנ"ל סעיף ח) - מ"מ, מסתבר שהגדרה זו דוקא בבת כהן, הייתה לפי ש"את אבי' היא מחללת", כמו הדין ד"תשרף" שלאחרי מ"ת.
- 1. ופשוט שאין לומר, שמכיון שה "כמשלש חדשים" וכריסה בין שיני' א"צ לעדים (ואדרבה: הבזיון בזה הוא עוד יותר מכמו כשיש עדים) - שהרי אי"ז הוכחה שהיא מופקרת [כי אפשר שנתייחדה לאיש אחד או שזה הי' רק פעם אחת (שבאופן זה אינה "זונה" - ראה לעיל סעיף ו'), ויתרה מזה - הרי אפשר שנתעברה משלת] ואדרבה, ממה שאנשי המקום אמרו ש"לא היתה בזה קדשה" ה"ז מוכיח שנתעברה שלא ע"י זנות.
- 3. ואף שמקודם שאמר יהודה "ממני היא מעוברת" אמרו בודאות
- 4. (אף שצ"ע - על יסוד מה. ויש לקשר זה עם: היש חזקת כשרות בב"נ, גדרי ההגדרה בעריות הנ"ל והפרצה בזה וכו'. ואכ"מ)
- 5. "זנתה תמר גו' הרה לזנונים" ועד שדנוה לשריפה - מ"מ בנוגע לבזיון, הוא דוקא כשישנם עדים שזנתה, וכל זמן שאין עדים, אינה מבזה את אבי, מכיון שאפשר שנתעברה שלא ע"י זנות ועיבורה אינו הוכחה בזה.
- 2. ח"ג עב, א.
- 3. זח"ב צה, א.
- 4. לקו"ת במדבר ב, ג.
- 5. סנה' לט, סע"א.
- 6. ראה עד"ז לקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 99.
- 7. תו"א ר"פ ויחי (עה"פ יהודה אתה יודוך אחיך. ועפ"י מ"ש בב"ר (פצ"ט, ח ע"פ זה. וראה סוטה י, ב) "אתה הודית במעשה תמר כו'" - הרי ההודי' דיהודה שייכת במיוחד לעניננו).
מצוטט ב־1 עמודים
- שולחן ערוך נד לקו"ש ח"ה ע' 194
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.