133
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
שאלו אביי "נהי דנפק ליה מר מכרת דשני, מכרת דיומי מי נפיק מר" (=אם אמנם יצא אדוני מכרת של שנים, אבל וכי יצא אדוני מכרת של ימים? כלומר, מיתה פתאומית הנחשבת כמיתת כרת!) ועל כך השיב לו רב יוסף "נקוט לך מיהא פלגא בידך" (=לפחות חצי בידי, שיצאתי מאופן אחד של מיתת כרת). בדברי חז"ל אלו יש להבין:
א) כאשר יש אצל יהודי שמחה', הוא עורך סעודה ("יומא טבא") לכל
ידידיו. ומדוע מסופר בגמרא שרב יוסף ערך "ומא טבא (דוקא) לרבנן"9י?
ב) בענין של כרת אין, לכאורה, הבדל בין "כרת דשני" לבין "כרת דיומי": כאשר מישהו מת ר"ל ב"מיתה חטופה"\' מפני איסור כרת אשר עבר לאחר גיל ששים, הרי זה, לכאורה, כאדם?' שמת לפני גיל ששים מפני שנכשל באיסור כרת לפני כן. ואין
ויצא א
1% מובן: כיון שמ"כרת דיומי" לא יצא רב יוסף, ועדיין נותר החשש "שמא ימות מיתה חטופה"'', מדוע הוא ערך "יומא טבא" ושמח על יציאתו מ"כרת דשני"?
ג) אילו סבר רב יוסף ש"כרת דשני" ו"כרת דיומי" הם אכן שני ענינים שונים, ואשר משום כך ערך "יומא טבא" על כך שיצא, לפחות, מעונש של "כרת דשני", למרות שמ"כרת דיומי" לא יצא, הוא צריך היה לומר לאביי "נקוט לך מיהא חדא (=אחד משני הענינים) בידך"*, ולא "נקוט... פלגא (=חצי מהענין) בידך", שהרי הביטוי "פלגא" עצמו מראה, ש"כרת דשני" ו"כרת דיומי" הם שני חצאים של אותו ענין, ושבמלאת לו ששים שנה הוא יצא רק מחצי ענין של כרת?
ג. = השאלות על עריכת "יומא טבא' בגיל ששים
בנוסף לשאלות אלו על הסיפור עצמו, אין מובן:
א) מדוע אין מובא בשולחן ערוך וכדומה שבמלאת לאדם ששים שנה עליו לערוך "יומא טבא"?
ויש ללמוד זאת בקל וחומר: אם לגבי סיום מסכת, שעל כך אמר אביי "תיתי לי" (=יינתן לי שכרי) שאז "עבידנא = יומא טבא לרבנן"', שהביטוי "תיתי לי" מצביע על ענין
הערות
- 09. ושאני "עבידנא יומא טבא לרבנן" שבמס' שבת (קיט, רע"א) וקדושין וב"ק שם - כי המדובר שם הוא בנוגע לסיום מסכת* ושכר מצות. משא"כ "נפקי לי מכרת", שזוהי שמחה על החיים.
- 0. ואין לומר שזהו לפי שרק הם היו ידידיו - כי לפ"ז לא הו"ל להדגיש "לרבנן". ודוחק לומר דזה גופא קאתי לאשמועינן דכל ידידיו היינו רק "רבנן".
- 1. לשון הגמ' במו"ק שם. וראה פרש"י שם ד"ה כרת דיומזי.
- 2. כמובן ממה שהקשה אביי בפשטות "נהי דנפק כו' מכרת דשני, מכרת דיומי מי נפיק מר".
- 5. *) ולהעיר מש"ך יו"ד סרמ"ר סקכ"זּ נהגר כל הבעלי בתים... מנהג להודיעם כו'.
- 3. לשון רש"י שם.
- 4. וכמו שהקשה בחדא"ג מהרש"א (לסנה' צ, ב - ד"ה מנין) על הלשון "פלגא" שבסנה' שם.
- 5. שבת קיח, סע"ב ואילך.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.