54

לעזוב את עבודתי זו בשום אופן, הרי "לצערי" אין לי ברירה.

על כך אומר רש"י, שהענין של "גונח..." הוא רק לפי הפירוש הב', שהוא הטפל. ואילו לפי הפירוש הא' והעיקרי אין כלל אפשרות של "גונח". כלומר, גם כאשר הוא סובל יסורים מצד הגוף, ר"ל, הרי מצד הנפש, שהיא עיקרו של האדם", אין הוא גונח כלל*. אדרבה: הוא שרוי בשמחה גדולה על זכותו לעסוק בעבודה חשובה זול, ובמה נחשבים הקשיים וכדומה לעומת מילוי השליחות*.

אפשר לחשוב, שעבודה כה נעלית של קיום שליחותו של הקב"ה בשמחה למרות היותה כרוכה בייסורים ובעגמת נפש אפשרית רק אצל יחידי סגולה. לכן קבע רש"י הוראה זו, שאין כלל ענין של "גונח..." (לא בפירוש הלקוח ממדרש אגדה, אלא) ב"פשוטו" והרי פשוטו של מקרא קשור אפילו לאלו שהם עדיין ילדים (ברוחניות).

יג. ההסבר לשמחה מתקבל גם על ידי הגוף

אך היהודי שואל: אמנם, הוא יכול להשפיע על עצמו לבצע את השליחות למרות הטרחה הרבה, עד כדי

נח גב

"גונח...", שהרי יהודי הוא בעל קבלת עול*, והוא יבצע זאת מתוך קבלת עול. אך כדי לעשות זאת בשמחה, כדי להרגיש זאת, עליו לקבל הסבר המתקבל בשכלו על מה עליו לשמוח.

אילו הוא היה בעל דרגה נעלית, היה ההסבר פשוט ביותר: כיון שהגוף אינו תופס מקום לעומת הנשמה, אין יסורי הגוף הנבזה יכולים להפריע לשמחת הנשמה בקיימה את רצון העליון%. אך כיון שהוא איש פשוט, כאמור לעיל, שרש"י קבע הוראה זו ב"פשוטו", והגוף בכל זאת חשוב בעיניו, לכן כדי שהוא יעשה זאת בשמחה, עליו לקבל הסבר שיתאים גם לגוף. לפיכך הוא טוען: כיון שמצד הגוף הוא סובל ו"גונח" כיצד יהא שרוי בשמחה?

על כך משיבים, שהענין של "גונח..." נלמד רק מכך שהמלים "אך נח" מופיעות בהמשך ל"וימח את כל היקום" (כדלעיל בסעיף ו'), ומן הביטוי "אך נח", כדלעיל בסעיפים ג' וה'.

יד. שמחה על ההצלה מה"מבוליי

כאשר יהודי מתבונן בענין של "וימח... " של דורנו, כאשר חלק חשוב ביותר של העולם נמחה ע"י ה"מבול" (של דורנו) בגשמיות, (שזה שייך לגוף); והוא מתבונן גם ב"וישאר אך נח", שהמלה "אך" מבטאת בדרך כלל חידוש, כדלעיל, שהצלתו מהמבול היא חידוש, שהרי ידע אינש בנפשיה מי