44

4 לקוטי אלא, לפי האמור לעיל מתורצות שתי שאלות אלו בפשטות: המשמעות הפשוטה של "זכר צדיק לברכה" במשלי היא, שצריך לשבח את הצדיק, כדלעיל. ושאלת רבינא - מהו המקור "דאמור רבנן" (שהרי מלשון חכמים משמעות המלה "ברכה" היא ברכה ממש) לכך שצריך לברך צדיק בהזכרתו? על כך השיב "ההוא מרבנן" שיש לדרוש זאת מן הפסוק "זכר צדיק לברכה", כי בדרך כלל משמעות המלה "ברכה" היא ברכה ממש, ומובן שגם כאן היא יכולה להתפרש, לפחות בדרך הדרש, כברכה ממש.

על כך שאלו רבינא שאלה נוספת "מדאורייתא מנא לן" - היכן מוצאים מן התורה שיש לברך צדיק בהזכרתו? על כך באה התשובה "דכתיב וה' אמר... ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום", שזהו המקור הראשון לכך, כי בפרשת נח אין מדובר על ברכה, אלא על שבח, כדלעיל בסעיף ט'5.

יא. השבח מסייע לצדיק בעבודתו

מהענינים של "יינה של תורה" בפירוש רש"י זה:

כדי להבין מהי אכן התועלת בכך שצריך לשבח צדיק, עד אשר, כדלעיל, הדבר פשוט יותר מהכלל

שצריך לברכו, יש להקדים ולבאר את דברי הגמרא**: "לשון תליתאי קטיל תליתאי", שלשון הרע אינה מזיקה רק לאדם המדבר ולאדם השומע, אלא גם לאדם שעליו מדברים. כי האדם שעליו מדברים לשון הרע ינקום במדבר, וגואל הדם של המדבר ינקום בו*.

והרי "לא יאונה לצדיק כל און", ורק "מרשעים יצא רשע" - כפי שמציין רש"י על הפסוק* "והאלקים אינה לידו" - וכיון שחז"ל מתבטאים וקושרים זאת ל"לישנא תליתאי (לשון הרע) קטיל תליתאי", מובן שכל השלשה אשר. נהרגים, "קטיל", קשורים לעבירה של לישנא תליתאי.

ולכאורה: המדבר והשומע השתתפו שניהם בעבירה, עבירה כה חמורה שעליה נאמר בגמרא שהיא זהה בחומרתה לעבודה זרה, לגילוי עריות ולשפיכות דמים ביחד*. - ומובן, שהלשון הרעה מזיקה להם. אך מהי אשמתו של האדם שעליו דברו - הוא הרי לא השתתף בעבירה, ומדוע עליו לסבול?