1355

ויאמר כל אשר נשמה באפו - ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", הבריאה כולה, וביחוד האדם אשר נשמה באפו, מכירה בשלטונו ומלכותו של הקב"ה ונכנעת לו. התפלה מסמלת את רגש יראת הרוממות, ויחד עִם זה את תוצאתו הבלתי נמנעת: הנכונות והצמאון לקיום מצוות המלך.

ומשום כך, הרי למרות שימי ראש השנה הם התחלת ופתיחת עשרת ימי תשובה - אין נאמרים בהם תחנון וודוי על חטאים. כי רגש ההתאחדות עם הקב"ה באמצעות ההכתרה כובש את האדם במדה כזו שככל שיהיה גודל הצער על מעשי העבר הוא מתבטל ברגש יראת הרוממות המשתלט עליו.

לאמתו של דבר, הרי גם התשובה (במשמעותה העמוקה: שיבה אל המקור) קשורה בקשר הדוק עִם תוכנו הפנימי של ראש השנה, המתבטא ברעיון ההכתרה.

רק לאחר ראש השנה באים שאר חלקי התשובה של חרטה על העבר וקבלה לעתיד, בוידויים ו"סליחות" וכו' - כהמשך טבעי והכרחי להכתרת ראש השנה. הרגשת ההתקשרות וההתאחדות - המחודשות ומחוזקות - עם המלך, חייבת לעורר רצון והחלטה להיות ראוי עליהן, דבר המטיל על האדם לסלק את כל המפריע להתקשרות: פשעים עוונות, ואף חטאים (בשוגג).

בצער חייב להיאמר כי מסבות שונות היו שנים ומקומות בהם לא נוצלה, במדה הראויה, ההתעלות הרוחנית של ראש השנה ועשרת ימי תשובה. הימים הנוראים עברו ובמספר קהלות ויחידים התנדפה התרוממות הרוח, ולא הורגשה ההשתנות לטובה המצופה מכל יהודי, איש או אשה, בחיים האישיים היום יומיים, וכתוצאה מכך חסרה גם ההטבה בחיים החברתיים.

אחת הסבות העיקריות לכך היא שהתעלות והתרוממות הרוח של הימים הנוראים אינן מנוצלות בצורה שתחייב את האדם עצמו, כי אם לענינים הנוגעים