1307

דהנה בשעת מתן תורה היתה ההתחלה, אנכי הוי' אלקיך, אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום קוץ כו' הוא הוי' המהוה והוא אלקיך כחך וחיותך. ודיבור זה נאמר בלשון יחיד (דלא כתיב אלקיכם כ"א אלקיך לשון יחיד), שלכאו"א מישראל אמר הקב"ה אשר כל כחו וחיותו הוא רק אנכי הו".

והיות אשר דיבורו של הקב"ה עביד מעשה, הרי ע"י דיבור זה נקבע ונחקק בכאו"א מישראל, אשר כל כחו וחיותו הוא רק אנכי, ולזאת אינו רוצה בשום ענין בעולם כ"א בעצומ"ה בלבד, להיות שזהו כל כחו וחיותו.

9% ₪ ₪

ב. בשעת מ"ת ביקש הקב"ה מישראל ערבים. ישראל הציעו לפניו ערבים שונים, האבות, הנבאים, ולא הסכים. עד שאמרו בנינו ערבים בעדינו. ואז נתן הקב"ה לישראל את התורה.

כשם אשר נתינת התורה הי' ע"י ערבות הילדים, עד"ז הנה גם בהגדולים, הנה נתינת התורה הי' עבור הקטנות והנערות שבהם כמ"ש כי נער ישראל ואוהבהו. ועד"מ כמו שאנו רואים למטה דאהבת האב לבנו מתגלית לבן קטן יותר מאשר לבן גדול, כך עד"ז יובן למעלה.

והנה כמו שבמשל הנ"ל באהבת האב לבנו הקטן, הרי אף שהאב מצמצם את עצמו לפי אופן הבן מ"מ הרי מגלה לו את כל עצמותו, עוד יותר מאשר לבנו גדול, שהרי הצמצום הוא מצד תוקף החיבה וא"כ מובן שישנו בזה כל עצמותו של האב, אלא שהגילוי הוא באופן מצומצם,

עד"ז יובן גם בענין מתן תורה. דאף אשר הקב"ה צמצם את עצמו לפי ערך ואופן מצבם של ישראל, וירד הו" על הר סיני, שירד למטה דוקא, ובעשה"ד נאמרו דברים פשוטים, בכל זה הנה הצמצום הוא רק באופן ההמשכה. אבל במ"ת ניתן כל העצמות, כמ"ש אנכי הוי' אלקיך, אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, אלא שנמשך באופן מצומצם, אופן של קטנות.