1253

אך ביאור הדברים הוא: כשאדם מקדיש איזה דבר, הוא מאחד ומחבר שני ענינים נפרדים והפכים: חומר הגשם ורוחניות, ורוחניות שעיקר ענינה הבדלה והפרשה (שזהו פי' המלה קדושה) וחיבורה עם חומר הגשם, הרי זה חיבור של ב' הפכים.

אפשריות חיבור ואיחוד זה נתחדשה בשעת מ"ת*.

קודם מ"ת היו הגשמיות ורוחניות זו נפרדות בהחלט ובגזירה זו מזו, ובמ"ת ניתן הכח שע"י תומ"צ יוכלו לאחד הגשמיות והרוחניות. וכמאמר רז"ל5: כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, כשביקש ליתן התורה ביטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים ואני המתחיל שנאמר וירד ה' על הר סיני ואל משה אמר עלה אל ה'. עכ"ל. זאת אומרת אשר קישור ואיחוד הגשמיות עם הרוחניות אינו מצד סדר הבריאה וכח האדם, כי אם, מצד כחו של הקב"ה, "ואני המתחיל", שניתן בשעת מ"ת לכאו"א מישראל.

מכיון שההקדש (קישור הגשמיות והרוחניות) אינו מצד האדם עצמו כ"א מצד כח הבורא, הסברא נותנת שעבודת האדם בזה אינה מעכבת כ"כ. - בחולין, שהזיכוך שנעשה ע"י עבודת האדם בהגשמי הוא בגדרי הגשמיות גופא, זיכוך זה הוא בכח האדם, במילא פשוט שעבודת האדם מעכבת. אמנם בהקדש שפעולתו הוא רק בכח הבורא כנ"ל, הי' אפשר לחשוב שעבודת האדם אינה מעכבת כ"כ, לכן הוצרך הכתוב לשנות ב"פ, להדגיש שגם בהקדש מעכבת עבודת האדם. כי הגם שההקדש נעשה בכח הבורא דוקא, מ"מ כח זה נותנים להאדם כשממלא את עבודתו דוקא.

ובזה יובן גם כפל הלשון "והיא היא" שבאגה"ק הנ"ל: כי תורת הבעש"ט ותורת אדמו"ר הזקן - תורת החסידות הכללית ותורת חסידות חב"ד - ענינם תורת החולין לעשותם קדשים. עיקר ענינם לעשות מכל דבר וענין - קדושה. עניני הגוף לא פחות מאשר עניני הנפש, שלכן הודיעו והכריזו שגם הפשוט שבפשוטים יכול להגיע לדרגא הכי נעלית ע"י עבודתו בעניניו "הפשוטים".

שלכן חל בזה הכלל שאם לעכב - צ"ל דוקא שנה עליו, ולכן אומר "והיא היא" שלעיכובא ובדוקא היא תורת הבעש"ט.

תכלית כל הבריאה היא לעשותה הקדש. ז. א. לעשות את כל העולם דירה לו ית'.